אלד וויליאמסבורג האט געשריבן:ברוך ציג האט געשריבן:דממה דקה האט געשריבן:
קענסט אפשר ברענגן הרב אייזיקאוויטש'ס מהלך עפעס איבער די שבעה סממנים וואס זענען מעביר צבע, אינמיטן די שמועס הייבט ער עפעס אן דערמיט און הרב אפל האקט אים איבער און ער איז קיינמאל נישט צוריקגעקומען צו דעם.
אינטערסאנט, נישט אויפגעפאסט אז מען איז נישט צוריקגעקומען דערצו.
די יסוד הדבר איז אזוי:
- תכלת מוז זיין א צבע המתקיים ועומדת ביופיה, קלא-אילן איז נישט קיין צבע המתקיים ועומדת ביפיה.
- די גדר פון צבע המתקיים איז א יעדע זאך וואס ווערט קאליע פון רעגולער וואשן הייסט נישט קיין צבע המתקיים נאר א שמוץ אדער בליט וכו',
- יעדע זאך וואס ווערט קאליע פון א קעמיקאל וואס איז שטערקער פון רעגולער וואשן (למשל צפון), הייסט נאך אלץ א צבע המתקיים, (ווייל נוצן אן עקסטרעמע מיטל צו וואשן א בגד מאכט עס נישט אויס צבע)
- אויב די זאך קומט אראפ פון רעגולער וואשן, אבער קומט נישט אראפ פון די עקסטרעמע קעמיקאל ווערט עס נישט צוליב דעם א צבע המתקיים, (וויבאלד עס ווערט קאליע פון רעגולער וואשן איז עס נישט קיין מתקיים)
- די חילוק פון רעגולער וואשן און עקסטרעם ווערט געמאסטן אויף די זעלבע וועג ווי עס איז געווארן געמאסטן בימי חז"ל, אז די ז' סממנים זענען געניצט געווארן פאר וואשן, און פארדעם איז דאס געווען די הבחנה, משא"כ צפון וואס איז שטארקער פון די ז' סממנים און עס איז צבעא נמי מעביר, איז נישט קיין הבחנה אויף צבע מתקיים.
און די ראיות זענען פון די גמרא אין ב"ק דף צ"ג, תוס' אין חולין דף צ"ה וכו' די גמרא אין מס' נדה, גראדע לעצטענס געטראפן אין תוספות יום טוב מס' אהלות פ"ג משנה ב' ווי ער זאגט דאס בפירוש, דאס אלעס איז אויסגעשמועסט אין קונטרס כליל תכלת.
ממילא קומט אויס אז די בדיקות פון די גמרא וואס די גמרא זאגט אין מס' מנחות צו בודק זיין אויב דאס איז ריכטיגע תכלת איז דאך דארך מי רגלים וואס איז איינס פון די ז' סממנים, און וויבאלד קלא-אילן ווערט קאליע דערפון איז דאס נישט קיין צבע המתקיים, (והוא גופא די סיבה פארוואס עס איז פסול) משא"כ פון צפון ווערט עס נישט קאליע כמבואר בב"ק, און תכלת ווערט יא קאליע פון צפון כמבואר בחולין.
ממילא וואס אונז וויל מיר צוקימען אז די בדיקה פון די גמרא איז נישט קיין מיסטישע קבליסטישע סגולה, דאס איז געווען א רעגולער הויז קעמיקאל וואס מענטשן פלעגן זיך באניצן דערמיט טעגליך צו וואשן קליידער.
יעצט גיי מיר אריבער צו אינדיגא.
- הכל מודים אז די כעמישע ביאלאגישע צוזאמשטעל פון אינדיגא סיי פון די פלענט און סיי פון די מורקס איז די זעלבע בדיוק, אויף אזוי ווייט אז לאבראטאריעס מוטשען זיך צו טרעפן חילוקים, און הכל מודים אז די אופן הצביעה פון ביידע אינדיגא זענען די זעלבע בדיוק, ממילא אויב טוט פלענט אינדיגע קאליע ווערן פון מי רגלים וועט סנעיל אינדיגא זיין די זעלבע און וועט קאליע ווערן, און דאס איז די טריקענע מציאות.
- די טבע פון אינדיגא איז אז עס ווערט קאליע פון מי רגלים האט א פשוטע סיבה, צוליב איר כעמישע צוזאמשטעל, וואס מען מוז זיך באניצן מיט א מהלך וואס הייסט אין ענגליש reduction און אין די אנדערע שפראך תהליך החיזור, די יסוד דערפון איז אז די מין פארב האלט זיך זייער שטארק צו זיך און לאזט זיך נישט פארבן, און כדאי עס זאל זיך לאזן פארבן מוז מען ארויסנעמען די אקסידשען פון די פארב, און דעמאלטס פארלירט עס די קאליר עס ווערט דארכזיכטיג, דעמאלטס ווייקט מען די בגד אין די דארכזיכטיגע געמויזעכטס, און די אינדיגא כאפט זיך גיט אן אין די בגד, דעמאלטס לייגט מען עס צוריק אין אקסידשען, און די וואל איז געפארבט אזוי שטארק אז אפילו בליטש וועט עס נישט ארויסנעמען, (טאקע ווי געברענגט אויבן האט קלא אילן די טבע עס ווערט נישט בטל פון צפון), אבער ווען מען לייגט עס צוריק אין מי-רגלים וועט עס נאכאמאל פארלירן די אקסידשען און וועט קאליע ווערן, און דאס איז די טבע עד היום הזה ביי אלע אינדיגא, הן פון די פלענט און הן פון די סנעיל. (די סיבה איך בין מאריך מסביר זיין וואס דאס איז רידאקשן, עטץ זאלטס פארשטיין אז ווען איינער זאגט דאס ארבעט נישט זאלט איר וויסן דער איז א פראסטער שקרן)
- משא"כ תכלת האט מען געפארבט דארך קאכן די צבע אין א טאפ, נישט אויף די מהלך פון רידאקשן כמבואר במנחות דף מ"ב וברמב"ם פרק ב' דציצית.
דאס איז אויפן שפיץ גאפל, און ווערט מבואר אין קונטרס כליל תכלת.
בקומען אין אימייל פון א מומחה:
יש שם הרבה השערות וחסרון ידיעה (בכוונה או שלא בכוונה), ואעתיק קצת ממה שכתבתי במקום אחר, ואקוה שבזה יובן הכל על מכונו.
תרכובת הכימית של דם הפורפורא - מין הג' שדמו שחור כדיו - הוא בערך: 50% 'אינדיגוטין' Indigotin (C16H10N2O2) - הוא צבען הכחול; 35% 'מונו-ברומו-אינדיגוטין' 6’Mono-Bromo-Indigotin (C16H10N2O2Br1), [היינו 'אינדיגוטין' המורכב עם יחידה (אטום - Atom) אחת ('מונו' פירושו 'אחת') של 'ברום' - המעניק לו גוון האדום] - הוא צבען כחול מעורב באדום; 8% 'די-ברומו-אידיגוטין' 6’6Di-Bromo-Indigotin (C16H10N2O2Br2) [היינו 'אינדיגוטין' המורכב עם שתי יחידות ('די' פירושו 'שתי') של 'ברום'] - הוא צבען אדום; 4% 'אינדירובין' Indirubin - הוא צבען אדום, 3% 'מונו-ברומו-אינדירובין' 6’Mono-Bromo-Indirubin - הוא צבען אדום.
צמח האינדיגו (קלא אילן) מכיל בערך: 76% 'אינדיגוטין' Indigotin (C16H10N2O2) - הוא צבען הכחול; 24% 'אינדירובין' Indirubin - הוא צבען אדום; 0% של 'ברומן' Bromine - בכל אופן שהוא. צמח האיסטיס מכיל בערך: 58% 'אינדיגוטין' Indigotin (C16H10N2O2) - הוא צבען הכחול; 42% 'אינדירובין' Indirubin - הוא צבען אדום; 0% של 'ברומן' Bromine - בכל אופן שהוא.
הרי בשלשתם יש הרבה צבען כחול השווים לגמרי אהדדי גם באופן כימי הנקרא 'אינדיגוטין' - וא"א להכיר ביניהם, וגם יש בהם צבען אדום - של 'אינדירובין' או של 'ברומן'. וכיון שהצבענים של הכחול והאדום מעורבים אהדדי ובריכוז גבוה, הם שחורים כ'דיו' לח - שהוא ג"כ ריכוז גבוה של כחול ואדום.
[ונבאר בקיצור, מצינו בחז"ל ש'שחור' כולל כמה מינים: חרת, דיו, דיו היבש, וכחול, כדאיתא בנדה (כ.; ובירושלמי פ"ב, ה"ז) ובחולין (מז:), וכלשון הרמב"ם (הל' שחיטה ז, יז-יט, והל' איסורי ביאה ה, ח-ט): "שחור כעין הדיו היבש, שחורה כדיו, שחורה ככחול/ככוחל". (ולא רק כחול עמוק (הצבע שצובעין בו העינים), אלא אפילו 'פתוך שבכחול/שבכוחל' שהוא מראה התכלת, ג"כ נקרא 'שחור', וכמ"ש הרמב"ם בהל' ציצית (ב, א): "אע"פ שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשאר המשחירין", (ב, ח): "היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין, חוץ מן השחור מפני שהוא נראה כתכלת"). ובמסכת נדה (כ.) מבואר הדרגות ב'שחור': א' 'שחור כחרת' - במים (דיהה הרבה), ב' 'שחור כדיו' - סתם, שהוא אפילו כ'פכחותא דדיותא' ("קלישות הדיו; כשהכלי מלא, יורד שחרורית החרת למטה, ומלמעלה הוא ברור ואינו שחור כל כך" - רש"י), (דיהה אבל לא כ"כ, וכלשון הפני משה (ירושלמי שם): "שחור כדיו - כמראה דיו הלח והקלוש"), ג' 'שחור כחרת' - בדיו לח, והיינו כ'חרותא דדיותא' (כהה יותר), ד' 'שחור כחרת' - ר"ל דיו היבש, והוא 'קורטא דדיותא' (שחור עמוק). הרי ש'שחור כדיו' סתם, הכוונה היא כדיו הלח - והקלוש (דרגה הב'). אמנם מהו צבע של דיו הלח? הלכנו ובדקנו 'דיו' שהרבה סופרים משתמשים בו ('דיו נהרי') וראינו שצבעו כשהוא לח הוא ריכוז גבוה של כחול ואדום, [וכשנותנים מעט ממנו תוך מים, אז נעשה המים סגול]. (ויש היום מיני דיו הנעשים מ'עשן שמנים', שהם שחורים לגמרי, אמנם אין זה הדיו הרגיל שבזמניהם שנעשה מ'חרת' [שהוא קנקנתום] וכנ"ל בגמרא, וזה מלבד מה שהיום עושים הדיו עב מאוד ואינו לח כזמניהם). והארכנו בזה במקו"א].
אמנם אחר התהליך של מלאכת הצביעה, בשלשתם הצבען האדום - האינדירובין והברומן - מתבטלים רובו או יותר - ע"י הרתיחה, ונשארים הם עם הצבען הכחול ה'אינדיגוטין' - הצובע כחול. (ויש אופני צביעה שלא ע"י רתיחה - בין בדם הפורפורא ובין בהאינדיגו והאיסטיס - המניחים את האינדירובין והברומן בקיומם, ואז יתכן לקבל מהם צבע סגול, אלא שקשה לקבל כן צבע סגול עמיד, וכן אין זה אופן הצביעה המתואר בחז"ל ש'מרתחינן ליה', ואכן מצינו בחכמי אוה"ע (ראה פליניוס ב'תולדות הטבע' ספר ט פרק סב) שאת צבע הסגול צבעו דוקא ע"י עירוב ב' הדמים של ב' מיני פורפורות הנ"ל - דם הארגמן ודם התכלת - אהדדי, והארכנו בזה במקו"א).
(ולהעיר מלשון הזוהר (תרומה קמט: - מתורגם לעברית): "תכלת: היא נצבעה בב' גוונים אדום ושחור, ...ויורשת גוון של זהב. ...התכלת יוצא מתוך גוון האדום, וכשיורדת למטה מתרחק גוון האדום, ...ונצבע גוון תכלת, האדום ההוא ...נחלש גוון שלו, וחוזר לתכלת". היוצא מדבריו, שבתחילה יש ב[דם] התכלת גוון ה'אדום' ו'שחור' (ולכאורה הכוונה לשחרות של כוחל/כחול - כחול עמוק (הצבע שצובעין בו העינים), וכנ"ל), ואח"כ מתקבל התכלת גוון זהב (בשעת שהוא בצביעת היורה), ובסוף נחלש גוון האדום שבו, ונעשה הוא לגוון הסופי - תכלת. והוא תיאור מדויק מהתהליך של עשיית התכלת מדם חלזון הפורפורא.)
ולפי כל זה מובן עכשיו, למה התכלת עומדת ביפיה ומשא"כ הקלא אילן אינה עומדת ביפיה - אע"פ ששניהם הם אותו צבע הכחול - 'אינדיגוטין'. והוא משום שהרי שניהם הם מ'צבעני יורה', שחוזק הצבע הוא ממה שהצבע חדר תוך הסיב במצב חיזור (-בלתי חמצן), וכפי טיבת החיזור כן הוא טיבת החידור תוך הסיב, וממילא מתחזק הצבע בחוזק תוך הסיב.
(יש ג' תהליכים שונים שהיו משתמשים - ועדיין משתמשים - בהם כדי לצבוע צבעים טבעיים. א - 'צבענים ישירים' - ‘Direct Dyes’, שבהם הצבען נקשר להסיב באופן ישיר ללא חומר אמצעי - ע"י שהצבען נמס במים. אמנם יציבות הצבע גרוע בתהליך זה, כי כמו שנכנס בתמיסת מים, כן יצא בכביסת מים. (בכלל הצבענים האלו הוא הכרכום). ב - 'צבעני צריבה' - ‘Mordant Dyes’, שבהם הצבען נקשר להסיב באמצעות צרבן, שהיו שורים את הסיבים בתמיסה של חומר הצרבן כדי שיחדור לתוך הסיב, ואז צובעין תוך יורת הצביעה. הצבע בתהליך זה יציב, כי יש חיבור כימי ע"י הצרבן בין הצבען ובין הסיב. (בכלל הצבענים האלו הוא התולעת שני). ג - 'צבעני יורה' - ‘Vat Dyes’, צביעה בתהליכי חיזור-חמצן, שבהם הצבען אינו מסיס במים, וצריך לשרות הצבען מסוג זה בתמיסה בסיסית (כמו סיד וכדו') שמשחררים את החמצן (Oxygen) מהצבען - כדי שיגיע לצורה מסיסה במים, ותהליך זה נקרא 'חיזור' - Reduction, והצבען המחוזר מתלבן לגוון זהב - ונקרא אז 'ליוקא' - Leuco, ובמצבו המחוזר הוא נמס במים ויכול לחדור לתוך הסיבים הנצבעים. וכדי להחזירו לגוונו (-הבלתי מסיס) כשהוא כבר חדור תוך הסיבים, צריך לאוורר את הסיב כדי שיעבור תהליך חימצון (Oxidation), ואז מקבל שוב את הגוון בחזרה. ונמצא שהצבען לפני החיזור ואחרי החימצון שווה הוא. תהליך זה יוצר את הצבע הכי יציב שבעולם, בגלל שהצבע חדר תוך הסיבים כשהיה הוא במצב חיזור בלי חמצן, וממילא אח"כ כשהצבע עובר תהליך חימצון - לקבל בחזרה את גוונו, כבר הוא נמצא חדור טוב טוב תוך הסיבים. והצבע הטבעי היחידי הידוע מסוג זה הוא צבע הקלא אילן - אינדיגו [ואסטיס]. (צבי קורן - 'צבעים וציבעונים באריגים קדומים', לולאות תכלת עמ' 257, זהר עמר - צביעת התכלת ע"פ הרמב"ם - ס' 'הארגמן' עמ' 180 ו'המעין' - נג-ד עמ' 40).)
והרי החוקרים גילו שה'אינדירובין' הנמצא ביורת הצביעה מקשה על החיזור, וזה יגרום שלא יחדור הצבע טוב טוב תוך הסיבים, וממילא לא יעמוד ביפיו. ונמצא שהקלא אילן שיש לו הרבה 'אינדירובין' כנ"ל, אין החיזור שלו כל כך טוב כמו התכלת שכמעט שאין לו 'אינדירובין'. (ראה: Art Craft Natural Dyeing, Traditional Recipes Modern Use, J. N. Liles, 1990, pg. 56: "אינדירובין מתחזר ביתר איטיות מאינדיגוטין, לכך אינדיגו שיש לו כמות גדולה של אינדירובין, מתקשה יותר לעבור את תהליך החיזור").
[וזהו גם סיבת הדבר למה האיסטיס - למרות הדמיון שלו אל האינדיגו - אינו חזק כהאינדיגו, בגלל שיש לו הרבה מאוד 'אינדירובין' כמעט פי שנים משל האינדיגו. וע"כ מובן למה זייפו את התכלת החזקה דוקא ממנו. (ואכן חילקם חז"ל - זה בשם 'קלא אילן' וזה בשם 'אסטיס', וכן לא מצינו שיפרשו על 'קלא אילן' שהוא 'אסטיס' דמתניתין, ועל 'אסטיס' שיפרשו שהוא 'קלא אילן' דתוספתא וגמרא)].
עוד גילו שחלק גדול של ה'ברומן' - המורכב עם חלק מן ה'אינדיגוטין' (MBI) המעניק לו גוון אדום כנ"ל, לא נתבטל לגמרי ביורת הצביעה, ועדיין קיים הוא, אלא הבישול שביורת הצביעה משנה את גודל מדתו הגורם שלא יעניק עוד גוון אדום, ויתכן שזה (MBI) חודר תוך הסיב ביותר חוזק. (ראה באריכות: Chemistry of 6-Monobrominated Indigo MBI - Hiroko Ajiki, 2014, Part III). [וכבר בכתבי אוה"ע מובא החילוק בחוזק הצבע בין הפורפורא לקלא אילן - למרות הדמיון ביניהם, ראה פליניוס הזקן בספרו 'חקר הטבע', (ספר כב, ג): "...גאול שמעבר לאלפים יכולה לצבוע צבעי הצורי והקונכיליא (צבע התכלת מחלזון הפורפורא [כנ"ל הערה 41]) - וכל הגוונים - מצמחים, (וע"ש בספר לה פרק כו שמזכיר שם את צבע האינדיגו ‘Indico’ הבא מארץ הודו ‘India’ - שהוא שני בחשיבתו להפורפורא). וזה בלי לחפש במצולות את המורקס (Murex) ולהציע את עצמו כמאכל למפלצי הים - בבהילותו לחטוף את שללו ולחקור הקרקעית שלא נגע בה עוגן, רק כדי למצוא חן בעיני אחרים. שם, בעמידה על היבשה הם יכולים לקצור את הצבע כמו שקוצרים את התבואה. אולם, יש חסרון בצבעים אלו שהם מתדהים בכביסה; בלי פגם זה, לוקסוס היה יכול להיות מקושט בצבעים המבהיקים ביותר, ובודאי בלי הסתכנות לחיי אדם"