געדיך אוואש האט געשריבן:חמרא טבא האט געשריבן:יערסלוב האט געשריבן:תמונת מצבת
הרבנית מרת פריידא משעצינוב ע"ה
אשת כ"ק אדמו"ר רבי שמחה ישכר בער מצעשינוב זצוק" ל
בתו של כ"ק מרן מהר"י מבעלזא זצוק"ל
נפטרה י"א כסלו תרע"ז
בעיר סולנוק הונגריה
כתובת של בית החיים:
HOKSARI JANOS UTCA
SZOLNOK
פארוואס ליגט זי דארט?
זי איז אוועק ביים ערשטן קריג ווען זי איז געווען אין אונגארן. ווען זי איז קראנק געווארן האט מען איר געפירט מיטן באן פון דעברעצין קיין בודאפעסט צו א דאקטאר, אבער אינמיטן וועג האט מען איר געדארפט ערענסט באהאנדלן, האט מען איר אראפגענומען ביים נעהנסטן סטאנציע, און נאך עטליכע טעג איז זי דארט נפטר געווארן.
ס'געווען א דיון וועגן איר מפנה זיין און טראגן קיין ציעשנוב וואו איר מאן ליגט (אוועק עטליכע יאר פריער), אבער איר ברודער דער בעלזער רב זי"ע האט נישט מסכים געווען דערצו. כ'האב לעצטענס געזעהן א בריוו פונעם ראש ישיבה מהר"ש בראנדער ז"ל וואו ער שרייבט דערוועגן.
אגב, זי האט זיך אויפגעהאלטן דארטן א האלבע יאהר:
סיפר לי הרה"ח ר' דוד דאנענבערג נ"י, פעם נסעתי להרה"ק מבעלז זצ"ל ביחד עם יבחל"ח הגה"צ ר' יצחק שלמה אונגאר זצ"ל (אב"ד חוג חתם סופר בבני ברק) והרה"ח ר' אפרים שהתפלל אצל הרב אונגאר (נסעו עם האויטא שלי) לתל אביב. והנה אשתו של ר' אפרים הנ"ל היתה חולה מסוכנת במחלה הידועה רח"ל והרופאים שליוה לביתם באמרם שנשארה לה עוד שני ימים לחיות.
נכנסנו ביחד לחדר הרה"ק, וניגש ר' אפרים אל השלחן והכה בידו על השלחן, ואמר, דער רבי מוז מיר העלפן. אמר לו הרה"ק מבעלז, אפרים, פארוואס מוז איך דיר העלפן? אמר ר' אפרים, אספר מעשה.
וסיפר ר' אפרים, כשגרתי בשאלגיטאר עמדתי פעם אצל מסילות הברזל, ובאו לקראתי שתי נשים עם אשה חולנית היא הרבנית מציעשינוב ז"ל, שהיתה בדרכה לווין לצרכי רפואה, אבל נחלשה בהיותה על הדרך ולא יכלו להמשיך, וחיפשו בית יהודי להתאכסן שם. אמרתי להן, אתם יכולין להתאכסן בביתי, ושהתה הרבנית הנ"ל בביתי במשך חצי שנה, ואשתי שהרופאים אומרים אודותיה עכשיו שבעוד שני ימים תמות ח"ו, היא היתה ערה עם הרבנית הנ"ל כל לילה, ובמשך חצי שנה לא היתה ישינה (בלילה) בכלל, רק שימשה את הרבנית.
כששמע הרה"ק מבעלז את דברי ר' אפרים, ציוה שכל הנמצאים שם יצאו לחוץ, וגם אמר שיעבירו את מטתו (בחדר השינה) מצד אחד לצד השני, וגם ציוה שיביאו לו ארבע עשרה קווארט מים, ואחר כך אמר עשרים וארבעה, ואחר כך אמר ארבעים ושמונה, וכה עבד את שלו משעה עשר עד שעה שתים עשרה בלילה. בשעה שתים ציוה להכניס לחדרו את ר' אפרים. כשנכנס, אמר לו הרה"ק, אמרת שהרופא אמר שלא תחיה, הרי הרופא אינו יודע להגיד כלום, אני כן יכול להגיד [דו זאגסט אז דער דאקטער זאגט אז זי וועט נישט לעבן, דער דאקטער קען נישט זאגן, עך קען זאגן], ואני אומר שיהיה לה רפואה שלימה, אבל יותר לא תלך לרופא.
ר' אפרים הנ"ל היה שכן שלי, ואשתו נתרפאה וחיתה אחר כך עוד עשרים ושתים שנה. כעבור כ"ב שנה חלתה פעם והלך בעלה עמה לרופא. אמר הרופא בתמיהה, איך חיתה עד עכשיו, הלא אין לה דם. נזכר ר' אפרים שהרה"ק מבעלז אמר לו שלא תלך לרופא, והבין אז שקרב קיצה, וכן הוה שנעדרה אחר זמן קצר.
(שיח זקנים חלק ז' עמ' קנ"ב)