יצחק אייזיק האט געשריבן:מעגליך. אבער אין ישיבה האט מען יא געטאנצן מיט מוזיק.
אגב, אין די ישיבות איז נהוג כהיום ביי יעדן שבת התוועדות, מסיים צו זיין א מסכתא דורך צוטיילן די דפים צווישן די תלמידים, צו קענען טאנצן מוצאי שבת אן קיין שאלות.
וועלכע ישיבה?
אין ישיבה קטנה לכאו', אפשר אויך ישיב"ג? איך ווייס נישט. ס'דא טעיפס פון די ריקודין אין ישיבה אין די ל' יארן.
מיין שאלה איז געווען אויף דיין צווייטע פאראגראף. איך געדענק נישט ווען איך בין געווען אין ישיבה מען זאל אויף דעם מקפיד זיין.
אה, ווילסטו איך זאל מיך מגלה זיין פאר דיר?....
מיין ראש ישיבה זצ"ל האט אזוי מקפיד געווען, מדעת עצמו. נישט לאנג צוריק האב איך געהערט אז אין אנדערע ישיבות טוט מען היינט אויך אזוי.
אנטשולדיגט. איך האב נישט געמיינט צו גריבלען אין דיין אינדענטיטעט.
Mezofzef האט געשריבן:נו אויב הנח להם לישראל הייסט אויך נישט קיין היתר האב איך פאר אים נאך איסורים. אוודאי המחמיר תע"ב. אבער המקילים יש להם על מה שיסמוכו.
דאס זאגט ער דאך, אז המקילים "אין" להם על מה שיסמוכו צו טוהן אנטקעגן א קלארע הלכה אין שולחן ערוך.
אגב, ר' אליעזר האט געזאגט די זאך נאר אזוי אגב, און די שמועס דא איז אויך אריין אין די נושא אזוי אגב, בעצם וואלט איך געראטן די מנהלים דאס צו צוטיילן אלס א באזונדערע שמועס אין ידיעות התורה אפטיילונג.
ווען משיח וועט קומען וועט קוקן מיט די אויגן די זענען די אויגן וואס האבן ארויסגעקוקט אויף די גאולה און דאס געהאלטן ריין לראות בתפארת עוזך
Mezofzef האט געשריבן:נו אויב הנח להם לישראל הייסט אויך נישט קיין היתר האב איך פאר אים נאך איסורים. אוודאי המחמיר תע"ב. אבער המקילים יש להם על מה שיסמוכו.
דאס זאגט ער דאך, אז המקילים "אין" להם על מה שיסמוכו צו טוהן אנטקעגן א קלארע הלכה אין שולחן ערוך.
אגב, ר' אליעזר האט געזאגט די זאך נאר אזוי אגב, און די שמועס דא איז אויך אריין אין די נושא אזוי אגב, בעצם וואלט איך געראטן די מנהלים דאס צו צוטיילן אלס א באזונדערע שמועס אין ידיעות התורה אפטיילונג.
איך פארשטיי נישט. ער וויל אז איך זאל אים טרעפן א ספר וואס זאל זאגן "דברי השו"ע טעות הם"??? אוודאי וועל איך נאר טרעפן תירוצים, און לימודים זכות וכדו'.
Mezofzef האט געשריבן:נו אויב הנח להם לישראל הייסט אויך נישט קיין היתר האב איך פאר אים נאך איסורים. אוודאי המחמיר תע"ב. אבער המקילים יש להם על מה שיסמוכו.
דאס זאגט ער דאך, אז המקילים "אין" להם על מה שיסמוכו צו טוהן אנטקעגן א קלארע הלכה אין שולחן ערוך.
אגב, ר' אליעזר האט געזאגט די זאך נאר אזוי אגב, און די שמועס דא איז אויך אריין אין די נושא אזוי אגב, בעצם וואלט איך געראטן די מנהלים דאס צו צוטיילן אלס א באזונדערע שמועס אין ידיעות התורה אפטיילונג.
איך פארשטיי נישט. ער וויל אז איך זאל אים טרעפן א ספר וואס זאל זאגן "דברי השו"ע טעות הם"??? אוודאי וועל איך נאר טרעפן תירוצים, און לימודים זכות וכדו'.
איך פארשטיי אויך נישט, טאקע דערפאר ווייל קיינער קען נישט זאגן אז "דברי השו"ע טעות הם" און דער מחבר ברענגט נישט קיין צוויי דעות אין דעם (נאר איין דעה לענין אז רגילות איז זיכער אסור וואס ברענגט ער דאך שוין פונעם שבט הלוי אז אנן סהדי אז אונז זעמיר רגיל), ממילא איז דאך פשוט אז די אלע תירוצים - וואס קיינער האט נאכנישט געזאגט אן עכטע געהעריגע תירוץ - איז נישט די הלכה. טאקע דערפאר ווייל קיין איין היינטיגער קען נישט קומען רירן א זאך וואס שטייט אין שולחן ערוך אלס א דבר פשוט לאיסור בלי שום חולק, און קיין איין פריערדיגע פוסק דערמאנט נישט קיין איין היתר.
ווען משיח וועט קומען וועט קוקן מיט די אויגן די זענען די אויגן וואס האבן ארויסגעקוקט אויף די גאולה און דאס געהאלטן ריין לראות בתפארת עוזך
Mezofzef האט געשריבן:נו אויב הנח להם לישראל הייסט אויך נישט קיין היתר האב איך פאר אים נאך איסורים. אוודאי המחמיר תע"ב. אבער המקילים יש להם על מה שיסמוכו.
דאס זאגט ער דאך, אז המקילים "אין" להם על מה שיסמוכו צו טוהן אנטקעגן א קלארע הלכה אין שולחן ערוך.
אגב, ר' אליעזר האט געזאגט די זאך נאר אזוי אגב, און די שמועס דא איז אויך אריין אין די נושא אזוי אגב, בעצם וואלט איך געראטן די מנהלים דאס צו צוטיילן אלס א באזונדערע שמועס אין ידיעות התורה אפטיילונג.
איך פארשטיי נישט. ער וויל אז איך זאל אים טרעפן א ספר וואס זאל זאגן "דברי השו"ע טעות הם"??? אוודאי וועל איך נאר טרעפן תירוצים, און לימודים זכות וכדו'.
איך פארשטיי אויך נישט, טאקע דערפאר ווייל קיינער קען נישט זאגן אז "דברי השו"ע טעות הם" און דער מחבר ברענגט נישט קיין צוויי דעות אין דעם (נאר איין דעה לענין אז רגילות איז זיכער אסור וואס ברענגט ער דאך שוין פונעם שבט הלוי אז אנן סהדי אז אונז זעמיר רגיל), ממילא איז דאך פשוט אז די אלע תירוצים - וואס קיינער האט נאכנישט געזאגט אן עכטע געהעריגע תירוץ - איז נישט די הלכה. טאקע דערפאר ווייל קיין איין היינטיגער קען נישט קומען רירן א זאך וואס שטייט אין שולחן ערוך אלס א דבר פשוט לאיסור בלי שום חולק, און קיין איין פריערדיגע פוסק דערמאנט נישט קיין איין היתר.
א היתר איז א היתר, נישט קיין חילוק וויאזוי מען איז צוגעקומען צום היתר. והמחמיר תע"ב.
Mezofzef האט געשריבן:נו אויב הנח להם לישראל הייסט אויך נישט קיין היתר האב איך פאר אים נאך איסורים. אוודאי המחמיר תע"ב. אבער המקילים יש להם על מה שיסמוכו.
דאס זאגט ער דאך, אז המקילים "אין" להם על מה שיסמוכו צו טוהן אנטקעגן א קלארע הלכה אין שולחן ערוך.
אגב, ר' אליעזר האט געזאגט די זאך נאר אזוי אגב, און די שמועס דא איז אויך אריין אין די נושא אזוי אגב, בעצם וואלט איך געראטן די מנהלים דאס צו צוטיילן אלס א באזונדערע שמועס אין ידיעות התורה אפטיילונג.
איך פארשטיי נישט. ער וויל אז איך זאל אים טרעפן א ספר וואס זאל זאגן "דברי השו"ע טעות הם"??? אוודאי וועל איך נאר טרעפן תירוצים, און לימודים זכות וכדו'.
איך פארשטיי אויך נישט, טאקע דערפאר ווייל קיינער קען נישט זאגן אז "דברי השו"ע טעות הם" און דער מחבר ברענגט נישט קיין צוויי דעות אין דעם (נאר איין דעה לענין אז רגילות איז זיכער אסור וואס ברענגט ער דאך שוין פונעם שבט הלוי אז אנן סהדי אז אונז זעמיר רגיל), ממילא איז דאך פשוט אז די אלע תירוצים - וואס קיינער האט נאכנישט געזאגט אן עכטע געהעריגע תירוץ - איז נישט די הלכה. טאקע דערפאר ווייל קיין איין היינטיגער קען נישט קומען רירן א זאך וואס שטייט אין שולחן ערוך אלס א דבר פשוט לאיסור בלי שום חולק, און קיין איין פריערדיגע פוסק דערמאנט נישט קיין איין היתר.
א היתר איז א היתר, נישט קיין חילוק וויאזוי מען איז צוגעקומען צום היתר. והמחמיר תע"ב.
וואס איז די היתר על פי השלחן ערוך, און וועלכע פוסק זאגט די היתר? (נישט די היתר פון מוטב שיהיו שוגגין, פון די היתר ווייס איך, דאס איז נישט קיין היתר)
ווען משיח וועט קומען וועט קוקן מיט די אויגן די זענען די אויגן וואס האבן ארויסגעקוקט אויף די גאולה און דאס געהאלטן ריין לראות בתפארת עוזך
טראק דרייווער האט געשריבן: דאס זאגט ער דאך, אז המקילים "אין" להם על מה שיסמוכו צו טוהן אנטקעגן א קלארע הלכה אין שולחן ערוך.
אגב, ר' אליעזר האט געזאגט די זאך נאר אזוי אגב, און די שמועס דא איז אויך אריין אין די נושא אזוי אגב, בעצם וואלט איך געראטן די מנהלים דאס צו צוטיילן אלס א באזונדערע שמועס אין ידיעות התורה אפטיילונג.
איך פארשטיי נישט. ער וויל אז איך זאל אים טרעפן א ספר וואס זאל זאגן "דברי השו"ע טעות הם"??? אוודאי וועל איך נאר טרעפן תירוצים, און לימודים זכות וכדו'.
איך פארשטיי אויך נישט, טאקע דערפאר ווייל קיינער קען נישט זאגן אז "דברי השו"ע טעות הם" און דער מחבר ברענגט נישט קיין צוויי דעות אין דעם (נאר איין דעה לענין אז רגילות איז זיכער אסור וואס ברענגט ער דאך שוין פונעם שבט הלוי אז אנן סהדי אז אונז זעמיר רגיל), ממילא איז דאך פשוט אז די אלע תירוצים - וואס קיינער האט נאכנישט געזאגט אן עכטע געהעריגע תירוץ - איז נישט די הלכה. טאקע דערפאר ווייל קיין איין היינטיגער קען נישט קומען רירן א זאך וואס שטייט אין שולחן ערוך אלס א דבר פשוט לאיסור בלי שום חולק, און קיין איין פריערדיגע פוסק דערמאנט נישט קיין איין היתר.
א היתר איז א היתר, נישט קיין חילוק וויאזוי מען איז צוגעקומען צום היתר. והמחמיר תע"ב.
וואס איז די היתר על פי השלחן ערוך, און וועלכע פוסק זאגט די היתר? (נישט די היתר פון מוטב שיהיו שוגגין, פון די היתר ווייס איך, דאס איז נישט קיין היתר)
טראק דרייווער האט געשריבן: איך פארשטיי אויך נישט, טאקע דערפאר ווייל קיינער קען נישט זאגן אז "דברי השו"ע טעות הם" און דער מחבר ברענגט נישט קיין צוויי דעות אין דעם (נאר איין דעה לענין אז רגילות איז זיכער אסור וואס ברענגט ער דאך שוין פונעם שבט הלוי אז אנן סהדי אז אונז זעמיר רגיל), ממילא איז דאך פשוט אז די אלע תירוצים - וואס קיינער האט נאכנישט געזאגט אן עכטע געהעריגע תירוץ - איז נישט די הלכה. טאקע דערפאר ווייל קיין איין היינטיגער קען נישט קומען רירן א זאך וואס שטייט אין שולחן ערוך אלס א דבר פשוט לאיסור בלי שום חולק, און קיין איין פריערדיגע פוסק דערמאנט נישט קיין איין היתר.
א היתר איז א היתר, נישט קיין חילוק וויאזוי מען איז צוגעקומען צום היתר. והמחמיר תע"ב.
וואס איז די היתר על פי השלחן ערוך, און וועלכע פוסק זאגט די היתר? (נישט די היתר פון מוטב שיהיו שוגגין, פון די היתר ווייס איך, דאס איז נישט קיין היתר)
קוק א בלאט צירוק.
געקוקט און געטראפן נאר געמאלן וואסער. נישט קיין היתר, ווייל עס איז נישט דא (אדרבה איך קען אויך באשטיין אז עס זאל זיין א היתר)
עפעס פארזעהט איר, כבוד הרב באס דרייווער, מען רעדט דא וועגן א תשובה פון ר' עובדי' יוסף און שו''ת יחוה דעת, חלק א' סימן מ''ה, ווי ער שרייבט קלאר, אז 'יש' להם על מה שיסמכו, נישט 'אין להם' אזוי ווי די שרייבסט, און ער פירט אויס והמחמיר תבא עליו ברכה
Mezofzef האט געשריבן:א היתר איז א היתר, נישט קיין חילוק וויאזוי מען איז צוגעקומען צום היתר. והמחמיר תע"ב.
וואס איז די היתר על פי השלחן ערוך, און וועלכע פוסק זאגט די היתר? (נישט די היתר פון מוטב שיהיו שוגגין, פון די היתר ווייס איך, דאס איז נישט קיין היתר)
קוק א בלאט צירוק.
געקוקט און געטראפן נאר געמאלן וואסער. נישט קיין היתר, ווייל עס איז נישט דא (אדרבה איך קען אויך באשטיין אז עס זאל זיין א היתר)
עפעס פארזעהט איר, כבוד הרב טראק דרייווער, מען רעדט דא וועגן א תשובה פון ר' עובדי' יוסף און שו''ת יחוה דעת, חלק א' סימן מ''ה, ווי ער שרייבט קלאר, אז 'יש' להם על מה שיסמכו, נישט 'אין להם' אזוי ווי די שרייבסט, און ער פירט אויס והמחמיר תבא עליו ברכה
פאלגענד וואס איז געדרוקט געווען אין גליון קול קהילתינו פון קאשוי רב שליט"א, פארגאנגענע סוכות תשפ"ב. למעשה קען מען זען דא כמה היתרים, די וועלט איז נישט פארנארט, אויב אידישע קינדער טוען אזוי האט עס א יסוד, הגם דער רב שליט"א אליינס האט מתריע געווען אז דאס אלעס איז היתרים, אבער סאיז זייער שווער צו זאגן כדבריו אז ממש עס האט נישט קיין היתר. היתרים וואס קומט דא ארויס: ווער עס ליידט אויף די נערווען, חתונה, ברית מילה, יעדע מצוה (פאת שדך), פורים חול המועד וכדו', מוצאי שבת (קאשוי רב זצ"ל), כדאי נישט צו הערן ראדיא (ר"נ געשטעטנער זצ"ל), נייע ניגונים (בוטשאטש רב), קול ערב (ים של שלמה), ניגוני התעוררות (שבט הלוי), קטנים שלא הגיעו לחנוך
היתרים שונים
היתר כללי א' – לפקח עצבון א. בשו"ת שבה"ל כתב (ח"ו סי' ס"ט, וקצת מזה שם ח"ב סי' נ"ז אות ב'): דבר פשוט דהא דידן שנתרבו כ"כ הכלי שיר, הלב יודע שזה נקרא רגיל בהם [שאסר גם לרמ"א], כידוע ממנהג המחזיקים כלים אלה וכו'. ולמעשה לבושתינו ולצערינו כמעט נשכח הלכה פסוקה הזאת, ואין לנו לימוד זכות גמור. ומיהו עכ"פ וכו' או למי ששומע לפקח עצבונו, שי"ל שבגדר מצוה הוא, כאשר כבר כתב הגאון מהרש"ג (ח"ב סי' קכ"ה). [וראיתי בספר שערים מצוינים בהלכה (סי' קכ"ו אות ד') שכ' דהראדיו ששומעין חדשות ודברי מסחר, ובין דבר לדבר משמיע גם שירים על כלי שיר וא"א לצמצם, י"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו, והעיקר והרוב נעשה למסחר וכו', ודומה למש"כ השו"ע (או"ח סי' תנ"א ס"ו) דאזלינן בתר רוב תשמישו וכו' ע"כ. ודברים תמוהים כ' דאין הכלי קובע אלא השמיעה קובעת דאסור לשמוע, כמש"כ הרמב"ם, ומה לי אם הכלי אין רובו לכך, ומה דאי אפשר לצמצם, זה יתכן דאז אינו מכוון לאיסור הנ"ל, ומה דהביא מסי' תנ"א מהכשר כלים דאזלינן בתר רוב תשמישו, על ראי' זו לא צריך להשיב כלל]. (עכ"ד). דברי המהרש"ג
ב. והיות שההיתר הנ"ל לפקח עצבונו מקורו בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קכ"ה), והרבה סמכו ע"ז בזמנינו, לכן מהראוי להעתיק מדבריו שם ולראות על מה אדניו הטבעו. וכך לשון השאלה [ע"י הגה"צ מוה"ר ישראל חיים סאמעט מקליינווארדיין ז"ל]: אשר יש לו וויכוח עם חבירו בענין מה שנוהגין בכמה מקומות על סעודת חתונה או ברית מילה שמעמידים כלי הנקראת פאנאגראף והכלי עצמה מנגן נגונים ומזמורים, וחבירו טוען שיש בזה איסור מצד מה שמבואר במג"א (סי' תק"ס סק"י) בשם מהרי"ל דעשאוני בניך ככנור, ולכן הוא מונע מללכת על שום שמחה שהוא חושש שיעמידו שם כלי כזו. ומע"כ מיישב המנהג דלשמחת מצוה שפיר דמי. ועוד אפי' לא אריך למעבד הכי מ"מ אין למנוע מלילך בשביל זה על סעודת מצוה שהוא כמעט חיוב, ואי מנגנין בכלי כזו אפשר לסתום אזניו או לצאת החוצה. וע"ז באה התשובה [אחר שהקדים שאין זו שאלה כרגיל בהאסור והמותר, דכאן תלוי בהמקום הזמן והאדם], וזה תורף דבריו שם: הנה שמחה ובכיה על חורבן ביהמ"ק בזמה"ז שאנחנו בגלות והישראלים ובפרט הת"ח והתוה"ק המה בשפל המצב מאד עד שכמעט כשל כוחינו מלסבול, [ורק בחסד ד' עלינו נותן לנו כח לסבול], אם יש לנו רק לבכות ולהתאונן כל היום, או אדרבה יש לנו עכ"ז להיות תמיד בשמחה. בזה יש ב' דרכים, ואני מצאתי שבדבר זה נחלקו תנאים בגמרא בסוף מס' מכות (כד.-כד:), והוא ג"כ מדרש איכה (איכ"ר פ"ה י"ח) על הפסוק (איכה ה' י"ח) "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", שם מביא הגמרא מעשה בר"ג וכמה תנאים שהיו הולכין עם ר"ע ושמעו בעיר רומי מנגנין העכו"ם בשמחה והתחילו הם בוכים על שאו"ה בשמחה ובתענוג גדול ואנו בצרה גדולה, ור"ע הי' משחק מטעם אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ וכו', בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו. ולכאורה קשה מכאן דמשמע שהודו לר' עקיבא ואמרו לו 'ניחמתני' על הנפסק בשו"ע (סי' תק"ס ס"ג) שגזרו שלא לנגן בכלי שיר מפני החורבן. ועל כרחך צריך ליישב דרק בקום ועשה אין לעשות שמחות שלא לצורך, אבל בשב ואל תעשה אין לנו להיות עצב אלא אדרבה להיות שמח במה שאנו יהודים, כמו שאמר ר"ע אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ. אבל יותר נ"ל דיש ב' דרכים לעבודת השי"ת בזה, והוא משום דבאמת מבואר בס' שער הקדושה למהרח"ו ז"ל וכו' דיש ד' מדות אשר הם כמעט כל היסוד של עבודת השם ויסוד כל התורה והם בקדושה נגד ד' אותיות הוי"ה ואם ח"ו פוגם בד' מדות הללו פוגם בכל ד' אותיות הוי"ה ח"ו, ואחד מהם הוא עצבות, ואחד מהם הוא השיחה בטילה. וכן נראה בחוש שהעצבות הוא מדה רעה מאד, שהרי יסוד של עצבות הוא שהוא בכעס על השי"ת שמנהג ח"ו עולמו שלא כדין שאינו נותן לו כפי רצונו ומביא לידי כמה עבירות, ואפילו העצבות על העבירות לא טוב הוא כמש"כ בספר לקוטי אמרים מהתניא ז"ל, ויוכל להביא ח"ו אפי' לידי מאבד עצמו לדעת, וכמו ששמעתי וגם כמעט ראיתי בעיני. וא"כ מי שהוא עלול בטבעו לבוא לידי עצבות ח"ו, בוודאי אין עליו חטא אם שומע קול פאנאגראף להפיג צערו. ולעומת זה הרי גם שיחה בטילה הוא מהד' מדות רעות ואדם שהוא עלול לשיחה בטילה, שהוא בטבע אינו בעל עצבות, בודאי יש עליו איסור לשמוע קול פאנאגראף ושייך ביה יותר האיסור של עשאוני בניך ככנור. ולכן שפיר אמרתי שזה נשתנה לפי האדם והמקום והזמן וא"א לומר בי' שום כלל, דאין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, ולאו כל האנשים שווים בזה. [ועכ"ז למעשה נ"ל יותר דברי הת"ח שמביא מעכ"ת שדעתו למנוע מלילך למקומות כאלו שמנגנים שם ע"י פאנאגראף והדומה להם, שמה שטוען מעכ"ת דמצוה רבה לילך לסעודת מצוה, לדעתי לא נאמר אלא במקום שיש לחוש שאם הוא לא ילך לא יהי' שמה מנין, אבל באופן אחר לדעתי אין לך מצוה רבה מלישב בביתו ולעסוק בתורה לידע הדינים וההלכות שצוה אותנו הקב"ה בכל פרטיהן, והרי מבואר ביו"ד בה' ת"ת דמצוה שאפשר לקיים ע"י אחרים אין לבטל ת"ת עבורה. ועובדא ידענא כשלמדתי אצל מורי הגה"צ בעל מהר"ם שיק זצ"ל, ולעת חתונתי הלכתי להפרד ממנו וליטול ממנו ברכתו, א"ל זקני ע"ה שהי' מהבע"ב החשובים בעיר חוסט שיאמר לי שלא אלך על כל הסעודות והשמחות. וא"ל מורי זצ"ל הנ"ל בלשון אשכנז: "אז מען זיצט און מען לערנט האט מען קיינמאל נישט קיין חרטה". ומאז הרבה פעמים נזכרתי בדבריו הקדושים וראיתי בנסיון כי הם אמיתים ונכונים, כי כמעט בכל השמחות והסעודות יש הוללות, ועכ"פ לת"ח היכול לברר הלכה, פשוט כביעתא בכותחא שטוב לו לישב בביתו ולברר הלכה שגדול יותר מכל השמחות של זמן הזה חוץ במקום נחוץ מאוד (עכ"ד). וע"ע שו"ת יד יצחק (ח"ג סי' שכ"ב) שדן שם לענין שבת להעריך פאנאגראף למי שסובל על חולי הנקרא נערוועז, והי' כנגן המנגן בזה הקל חליו ותהי לו לרפואה וכו' (עכ"ד). ואף שלא דיבר להדיא מאיסור כלי זמן יש ללמוד מדבריו שהתירו בזה רק מטעם חולי על הנערוון. וכן יש ללמוד משו"ת ערוגה"ב (או"ח סי' ס"ח) שהשיב לאותו שואל ביד יצחק הנ"ל והשאלה ממש באופן ההוא במקום חולי וכנ"ל. וכבר נזכר ענין זה של נגינה להציל מעצבון, ברמב"ם (שמונה פרקים פ"ה) מי שהתעורר עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת הניגונים במיני זמר וכו'. ובאותו לשון כתוב גם במגדל עוז (נוה חכם חלון ב').
הערות על היתר לפקח העצבות ג. הנה נפוץ בפי כל שהמהרש"ג התיר משום עצבים חלשים [שוואכע נערוון], וכאילו זה היתר על הכלל כולו. אמנם המעיין בדבריו [ונעתק קצת לעיל] יראה שלא התיר אלא למי שעלול בטבעו לבא לידי עצבות באופן קשה [עד שכתב דלפעמים יכול להביא ח"ו לידי מאבד עצמו לדעת]. וע"ע במהרש"ג (ח"ה סי' ג') בענין כלי זמר שכ' "במקום צורך כגון פרנסה או לצורך רפואה קצת הם מותרים", משמע דרק אם יש ענין של רפואה יש היתר. ד. עוד העירו על היתר הזה (קובץ עץ חיים חט"ז דף רח"צ אות ד') שצריכים להתבונן דהלא בדרך כלל זה בזיון גדול כשאומרים לאדם שהוא בעל נערוון חלשים, ופתאום לצורך היתר זה כל אחד מסכים שיפסקו לו שהוא חולה הנפש רח"ל. וידוע מה שמפרשים (אור החכמה דרוש לר"ה בשם מרן הבעש"ט זי"ע) הפסוק (תהלים י' ג') "כי הלל רשע על תאות נפשו", שהרשע נעשה סבלן ועניו גדול כהילל הזקן בשביל תאות נפשו. וצריכים להתיירא מהמבואר במשנה (סוף פאה פ"ח מ"ט) "וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם וכו'". ועוד דעצם הדבר מופרך לגמרי בזמנינו, כי ליהוי ידוע שאפילו חכמי הגויים מודים כהיום שהנגינה החדשה, שזהו רוב ככל הטעיפם הנמכרים בשוק, אינו מרגיע הנערוון כלל אלא אדרבא מטשטש את המוח ומזיק להנערוון. וניסו את זה אפילו על בעלי חיים וצמחים וראו בזה דברים נוראים איך זה השפיע לרעה עליהם. וכבר נדפסו בזה כמה ספרים בבירורים נפלאים עד היכן הדברים מגיעים. וא"כ הרי זה ממש כשותה מים מלוחים להשקיט צמאונו. [והוא דוגמא למי שבא לבקש היתר לעשן באופן שיש בו חשש איסור בטענה שהוא צריך לכך מחמת בריאות גופו, אחר שגלוי וידוע לכל העולם שהוא מזיק לגוף ולנפש...].
היתר כללי ב' – להנצל עי"כ מלשמוע שירים תפלים ה.בשו"ת להורות נתן (ח"ד סי' מ"ו): יש לעורר על מה שנפרץ כעת שמשמיעים שירים מכלים המיוחדים לכך ומזמרים פסוקים ונוסחאות של תפלות אשר לכאורה יש בו משום בניך עשאוני ככנור וכו' ברם אף אם תמצא לומר דמשום עשאוני בניך ככנור ליכא [דזה דוקא בפה ולא בכלי] אולם הלא מבואר בשו"ע שגזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני כלי זמר וכו' הנה מבואר דעת המחבר וכו' דאסור לשמוע שיר אף שלא על היין ואף שלא בדרך רגילות, אולם לדעת הרמ"א ז"ל אינו אסור אלא בדרך רגילות או בבית המשתה אף שאינו רגיל וכו' ומצאתי קצת לימוד זכות שלא למחות בזה להמוני העם, ממה שכתב רבינו החת"ס בתשובה (אגרות סופרים כתבי החת"ס סי' ג') על דבר שאסר בקהל קדשו לשחק בשחוק קוויטלעך ומתוך הבטלה באו לידי מחלוקת ולשה"ר, וכתב שישראל בני נביאים הם וקדמינינו הנהיגו כן להעסיקם בכגון זה כדי שלא יבואו לידי קטטה והשחתה וכו' והנה כהיום נשמעים בראש חוצות שיר של תיפלות מבעלי הראדיא השפלים אשר כל מגמתם להפיץ ארס של זוהמא בלבות שומעיהם, ולרבים מעמי הארץ ונשים קשה לעמוד בנסיון שלא לשומעם, ולכן מוטב שישמעו שירים המיוסדים על פסוקים כדי למונעם מאיסורא רבה לשמוע קול זמר סטרא דמסאביתא, ועל דרך שהתיר החת"ס שחוק הקוויטלעך כדי למנוע מהמוני העם להכשל באיסורים חמורים, וכעין הא דקידושין (כא.-כא:) "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות [מסוכנות, אע"פ שהיא מאוסה] ואל יאכלו בשר תמותות נבלות". וממילא מובן שאין זו תקנה לתלמידי חכמים ומדקדקים במצוות, וכמש"כ החת"ס ז"ל. [ואף שכתבנו קצת לימוד זכות שלא למחות לההמונים היינו רק כששומעים שירי פסוקים בביתם, אבל מה שפרצו להקהיל קהלות ברבים להשמיע שירים בפה ובכלי באיצטלא של יראת ה', הנה יש בזה איסור מדינא, וכמש"כ המג"א (סי' תק"ס סק"ט) בשם הב"ח דשירה אפילו בפה ואפי' באינו רגיל אסור וכו', ומכ"ש להקהיל קהלות בפומבי ולזמר דאסור. ואף אם מתכוונים ליתן את ההכנסות לדבר מצוה, ה"ז מצוה הבאה בעבירה. ומלבד איסור השיר הוא מביא מכשולות הרבה ושומר נפשו ירחק מהם וכו'] (עכ"ד).
כלי שיר גופא חמור ו. ראה מה שכתב הג"ר עקיבא סופר אב"ד פרעשבורג זצ"ל [בתוך תשובה להרב מהעלמעץ ז"ל בשנת תשי"ט (נדפס בטהרת יו"ט על ספר יסוד יוסף ח"ט דף מ"ד): במה שכתב שבהמדינה שם [אמעריקע?] שמנהג רח"ל שהאבות לוקחים לבנותיהם כלי זימרה קלאוויר [פיאנא] אפי' בבתי כמה מהיראים, ומענה בפיהם הלא בגליל העליון אפי' בעיר המעטירה פרעסבורג לוקחין כלי טמא הלזה בביתם באין מוחה. ע"ז אומר הרוצה לשקר ירחיק עדותו, לא די להם שעושין מעשה זמרי ליקח כלי זמר לביתם נארישקייט הזאת שמלתם כבר אמורה בגמ' (סוטה מח.) זמרא בביתא חורבא בסיפא, אלא משמיצים את שם בעלי בתים היראים דקהלתינו הק' לשעבר שהיו רחוקים מאד מן הכיעור והדומה לו, ולא נמצא כלי זמר כלל לא בביתם בית נאמן לה' ולתורתו. חוצפא יתירא נקטו להו הני אינשי לשקר ולומר דברים כאלה. וכ"ז ידוע לכל באי שער קהלתינו הק' וכו' (עכ"ד). ז. ובשו"ת תפארת נפתלי (סי' מ"ב) כתב [בשנת תשי"ח להרה"ג הנ"ל]: ואת אשר דרוש דרש מעכ"ת ידידי נ"י בלהבות אש למנוע נארישקייט אשר נעשתה גם א%D9C בני תורה שלומדים בנותיהם הקטנות לנגן בקלאוויר [פיאנא] רח"ל, טוב עשה מעכ"ת נ"י בדבר הזה לדרוש כהלכה, ואשרי שלו ככה לעמוד בפרץ, כי זה הוא מעשה בליעל להפקיר בנותיהם לגדלם על דרכי הפריצות להיותן מעוברי עבירה להרבות שחוק וקלות ראש וכו' זמרא בביתא חורבא בסיפא וכו' ואיתא בשו"ע וכו'. ואין מקום לבעל דין לומר דלהתלמד שאני שהרי אם נאסור ללמד לנגן בכלי שיר מי ינגן לשמח חתן וכלה שהיא מצוה גדולה לשמחם וכו', אמנם עכ"ז אמרו (קידושין פב:) "אשרי מי שאומנתו בושם, אוי לו מי שאומנתו בורסקי, ואם אמרו כן מחמת צערא דגופא ליעץ להתרחק מאומנות בורסי, על אחת כמה וכמה צריכין להתרחק מאומנות שהיא סכנה לנשמה. והיא בדוק ומנוסה שכל המתלמדים בקטנותם לנגן בקלאוויר המה ארח לחברי פועלי און ומתגדלים על דרכי הפריצות וכו' (עכ"ד). ח.ורבינו אאמו"ר זצ"ל כתב בקונטרס קצה השמים (פ"א סי' ט' אות א'): במס' גיטין (ז.) שלחו לי' למר עוקבא זמרא מנא לן דאסיר וכו', ומבואר בש"ס שם ושו"ע או"ח (סי' תק"ס) פרטי ההלכות, וע"י הגליות ונדודים נשכח כמעט איסור זה, שבאנו למדינות אשר הכל רק לבקש משחקים שירה וזמרה, [וכלי משחית הנקרא ראדיא וכו'], ומתרגלים תמיד לשירה וזמרה במינים שונים. וזכור אזכרה בימי ילדותי כשהיה פיאנ"א [קלאווי"ר בל' אשכנז] באיזה בית, אז איש חרדי לא רצה ליכנס לבית הזה. והנה כל כלי המוזיק מבלבל דעת הילדים ומתרגלים לזה כנראה בחוש, והרבה שנושאים עמהם כלים קטנים למוזיק בבחינת וחטאתי נגדי תמיד (עכ"ד). ולהלן שם (פ"ב סי' ז' אות ג') נראה ג"כ שנקטו רבינו זצ"ל בפשוט לאיסור: ומלבד איסור של סתם זמר [וכנ"ל] הלא הוא וכו'. (עכ"ד). ט. ובשו"ת שבה"ל כתב (ח"ו סי' ס"ט), אחר שטרח ללמד זכות על מה ששומעים כלי זמר (הובא למעלה), כתב: ופשיטא דאין זה נותן היתר ללמוד כלי שיר ולהחזיק סתם על מנת לשורר סתם, וגורם חמור מזה שהולכים ללמוד במקומות אסורים, ובאים שם לידי איסור תערובת אנשים ונשים, וגם צריכים לשורר בפה ולהכשיל בקול באשה ערוה. ועי' בספר יוסף אומץ המפורסם מאחד מגאוני אשכנז שמלפני מאות שנה (ה' ט' באב) שהרעים על בעלי הבתים של פראנקפורט על שהם לומדים בנותיהם כלי שיר נגד ההלכה המפורשת. והנה אין בידינו לבער בבת אחת הפרצה הזאת, ואשרי אדם שומע לי לא לפרוץ בזה, ועכ"פ חלילה להחזיק בית הכלי שיר שקוראים כהיום 'אורגאן', שכולל כמה כלי שיר ורבותינו ואבותינו הקפידו מאד ע"ז, ומי יתן שדורינו יבין שכל החיים שלנו וכל הנהגת הבית בית חרדי ויראי ה' צריך שיהיה משוער עפ"י הלכה ושו"ע, ובכלל זה ענין הנ"ל וכו' (עכ"ד). י. ובאמת שכבר החמיר בזה בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סוסי' שס"ח) שנשאל על בנות ששכרו מי שמלמדם מוזיק, ונעשו אבלים אם מותרים להמשיך ללמוד דהוי הפסד גדול, ע"ז כתב: מיהו י"ל דוקא במי שלומד אומנות כדי להחיות את נפשו [יש להתיר משום פסידא], אבל בנידון הנ"ל שכל לימוד המוזיק הוא רק שחצנית ולא לפרנס אח עצמו, בזה אדרבה איסורא איכא, דכבר אמרו חכז"ל משעה שחרב ביהמ"ק גזרו שלא לנגן בכלי שיר ובכל מיני כלי זמר אסור, וכמבואר באו"ח (סי' תק"ס ס"ג), וא"כ אם לומדים [מוזיק] הוי איבוד ממון וגם עבירה, בכה"ג ודאי א"א לומר דיהי' מותר משום הפסד ממון, אדרבה אם לומדים איכא ב' עבירות (עכ"ד).
ג' – לצורך מצוה שמחת חתן וכלה כבר הובא למעלה דברי התוס' (גיטין ז. ד"ה זמרא) ד"שיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה", וכן פסק הרמ"א (סי' תק"ס ס"ג): וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי. ופשוט דהיינו גם בכלי שיר, וכמ"ש הרמ"א 'הכל שרי', וכן מבואר להדיא בד' אחרונים (עי' לבוש שם סוף ס"ה, ב"ח שם סוף אות ז', של"ה מס' תענית נר מצוה, ועוד). -וטעם למה התירו בזה, דכבר כתב הטור (או"ח סי' של"ח ס"ב) בשם הראבי"ה דאין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר. ובמהרי"ל (ה' עירובי חצרות) שפעם גזר המושל [אחר שמתה מושלת המדינה צוה לכבודה שלא לנגן שנה אחת בשום כלי שיר בכל המדינה, ואירע נישואין בישוב אחת תחת ממשלתו, ושאלו ממהרי"ל והורה להם הרב שלא יעשו נשואין בלי כלי זמר שהוא עיקר השמחה של חתן וכלה, ואם א"א במקומם ילכו למקום אחר. הובא במג"א (שם סק"ד). [ורק בירושלים עיה"ק תובב"א גזר הגאון בעל אמרי בינה זצ"ל תקנה בשנת תרכ"ה [ששלט אז חולי הכאלערע רח"ל] שלא לזמר בשמחת חתן וכלה בכלי שיר במינים ועוגב רק בתוף, משום ב' טעמים א' משום שלא יבוא לידי תערובת אנשים ונשים. ב' משום חורבן הבית. והחזיק בתקנה זו הגאון מהרי"ל דיסקין באמרו בודאי ירושלים ראוי כן דחורבן הבית נגד עינינו. (עי' שו"ת שלמת חיים ח"א סי' ע"ז. [וטעם שראו לגזור אז, משמע דעד אז לא הי' מצוי כלי זמר כלל שם שלא היו שם אומנים ובקיאים בזה, ובתקופה ההוא באו מחו"ל אנשים מומחים בחכמה זו ולכן ראו לעשות תקנה. ואכ"מ. (עי' קובץ בית אהרן וישראל שנה י"א גליון ה' דף ק"ה). ב. והנה במקור הדבר בד' התוס' (גיטין ז. ד"ה זמרא) הלשון "כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה", וכ"כ ב"ח (סי' תק"ס אות ו') "דלא התירו אלא בחופה משום שמחת חתן וכלה", וכ"כ של"ה (מס' תענית נר מצוה) "ואין היתר אלא לשמח חתן וכלה ביום חתונתם. אבל מלשון הרמ"א (סי' תק"ס ס"ג) שכ' "בבית חתן וכלה" יש לדייק קצת דלאו דוקא בעת הנשואין, ויש לדחות. אמנם הדבר מבואר להדיא ביש"ש (גיטין פ"א סי' י"ז) שכתב: ואף שבתוס' לא הוזכר אלא חופה, מ"מ מאחר שכתב שיר של מצוה שהוא לשמח חתן וכלה, א"כ כל ימי המשתה בכלל, וכן עיקר דהא עיקר כלי זמר לא שרי אלא לשמח חתן וכלה.
סעודת ברית ג. מלשון הרמ"א (סי' תק"ס ס"ג) שכתב "וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי", יש מקום ללמוד דגם בשאר מצוה מותר, שהרי כתב 'כגון בבית חתן וכלה'. אמנם לא נראה כוונתו כן אלא חתן וכלה דוקא, דדוקא שם הוי מצוה דוקא בכלי שיר, כמובא לעיל מטור ומהרי"ל, משא"כ שאר מצוות אין לומר דכלי זמר הוא חלק מן המצוה. ואכן כן למד בד' הרמ"א ביפל"ל (ח"ב סי' תק"ס אות ז') שכתב על דברי הרמ"א: ושמע מינה דבסעודת ברית מילה אסור, כמו שכתב הרב יעב"ץ בסידורו (ה' ת"ב חלון ו' סי"ג) [אפי' ליקח חזן לנגן מי שבירך]. והטעם לחלק נראה כדכתב הרב מעשה רוקח (ה' תפלה פי"ב הי"ח) [משום דחתן דומה למלך שמזמרין לפניו בכלי שיר]. וד' היעב"ץ הנ"ל הביאו גם בס' מועד לכל חי (סי' י' אות צ"ו). ד. והנה בס' אות חיים ושלום (סי' רס"ה סקכ"ט) תמה על דברי היעב"ץ, והאריך דאדרבה מצוה להרבות בשמחה בסעודת ברית [ובפרט שהקלים והמתחדשים התחילו להקל לעשות רק במשקה קאפע, ובכמה מקומות אין עושין סעודה כלל]. (עכ"ד). אמנם לענ"ד לא מבורר בדבריו דמתיר אפי' בכלי שיר, דהרי קאי על היעב"ץ דאסר לנגן אפי' ע"י חזן. וכ"נ קצת מהראי' שהביא באות חיים ושלום נגד היעב"ץ מסעודת שבת ויו"ט [דאף שאין אומרים 'שהשמחה במעונו' מזמרים], והיינו ודאי שירה בפה. [אולם מדבריו שם בסוף אולי יש לדייק דמתיר גם בכלי זמר]. אבל בכפה"ח (סי' תק"ס אות ל"ד) כתב על דברי היעב"ץ הנ"ל: "ומיהו מנהג העולם להקל בכל דבר מצוה כגון למילה ופדיון הבן וכיוצא", ומדסתים וקאי על דברי הרמ"א, משמע קצת דמתיר גם בכלי שיר. וכן נראה מד' החיד"א (חיים שאל ח"א סי' כ"א) דמותר כלי שיר בברית מילה [למנהג הספרדים].
שאר סעודות ומסיבות של מצוה ה.בערוה"ש (סי' תק"ס ס"ז) מתיר כלי שיר בסעודת סיום מסכת לשמוח בשמחת התורה. ו. בהכנסת ס"ת מנהג העולם להקל לנגן בכלי שיר. [לא מצאתי מקור לע"ע]. אבל אצל בעל אהבת ישראל מוויזניץ זצ"ל לא הי' כלי שיר בהכנסת ס"ת (קובץ עץ חיים חט"ו דף קי"ז בשם אדמו"ר הר"מ מוויזניץ זצ"ל). ומנהג באבוב שלא התירו כלי שיר לצורך מצוה חוץ מהכנסת ס"ת [ושמחת חתן וכלה, כמובן] (קובץ עץ חיים חט"ו דף קי"ז).
לסעודת מצוה בכלל ז. בס' שלחן שלמה (סי' תק"ס ס"ד) כתב "ובסעודת מצוה יש להתיר לשיר בין בפה בין בכלי וכ"ש לכבוד חתן וכלה. -וכן מד' כפה"ח (סי' תק"ס אות ל"ד, הובא לעיל) שכתב: ומיהו מנהג העולם להקל בכל דבר מצוה כגון למילה ופדיון הבן וכיוצא, משמע קצת דמיקל בכל סעודת מצוה. -וכ"כ במנחת יצחק (לקוטי תשובות סי' מ"ז): אמנם בנוגע לסעודת מצוה אף שאינו שמחת חתן וכלה, כבר נהגו העולם להקל ויש להם על מי לסמוך. -וכ"כ בשו"ת פאת שדך (סי' נ"ו) דבזה"ז מקילין גם בשאר מצוות וכבר נהגו בדורות שלפנינו כעין זה. ח.ברם בשו"ת רבינו יעקב מליסא (סי' ד') כתב [לענין כלי זמר בתפלה] דדוקא בשמחת חתן וכלה התירו דעצם השמחה הוי מצוה משא"כ בשאר מצוות. [ויש לדחות קצת דעיקר שאוסר שם הוא בשעת התפלה]. -וכ"כ בשו"ת משנה שכיר (או"ח סי' קמ"ט [ח"ב סי' רכ"ג]) שגם בסעודות מצוה ואפי' בפורים אסור לשמוע כלי שיר. וע"ע שו"ת תורה לשמה (סי' תפ"ד),
היתר ד' – בזמנים ואופנים מיוחדים ט. אאמו"ר זצ"ל כפי זכרוני [כשנשאל אודות מסיבה לבנות מטעם הבית חינוך] הי' מתיר קצת מוזיק במוצ"ש, מטעם שכן ראו אצל כמה צדיקים י. בפורים מותר, מטעם דאין אבלות בפורים (קובץ עץ חיים חט"ו דף קי"ח). ויש שאסרו בפורים. יא. בחוה"מ. עי' באה"ט (סי' תקל"ד סק"ה) שהביא דברי שו"ת שער אפרים (סי' ל"ו, ובסוף התשובה גם בנו אוסר) שאוסר לנגן בכלי שיר בחוה"מ, מטעם שמא יתקן כלי שיר. אבל בשו"ת שבו"י (ח"א סי' כ"ה) ["בחוה"מ סוכות ויהי כמנגן המנגן"] מתיר. והביא דבריו בשע"ת (סי' תקל"ד סק"ה) והוסיף שכן התירו באבן השהם (סי' נ'), ובמחב"ר (סי' תקמ"ו אות ב') בשם עץ החיים (למהר"ח אבולעפיא ח"ב דף קמב:). -משמע מזה דלא חששו משום איסור אבילות, והוא דלא נוהג אבילות בחוה"מ (עי' ?, וע"ע שוע"ה סי' תס"ז סס"ה, ושם סי' תרכ"ט). אמנם אפשר דוקא בסוכות [וכמו דמיירי ביה בשבו"י הנ"ל], אבל בחוה"מ פסח משום ספירה, הרי כתב בפרמ"ג (סי' תצ"ג משב"ז סק"ב) דאסור ריקודים. וכבר מובא בדברינו (בהלכות ימי הספירה) מד' האחרונים דכלי שיר דינו כריקודין. [אמנם תלוי מתי נוהגין בעניני אבילות בספירה דלמנהג אשכנז מותר עד ר"ח אייר]. >אבל יש מתירין גם בפסח, עי' ספר בין פסח לשבועות () דהמנהג להקל?. ובס' מקדש ישראל (ספירה סי' ס"ז) כתב להקל עכ"פ אצל הסעודה דהוי סעודת מצוה. ובשו"ת משנ"ה (ח"ח סי' קפ"ח) הניחו בצ"ע מכח דברי הפרמ"ג הנ"ל. ושמעתי בשם אאמו"ר זצ"ל שאמר שאין ראוי לשמוע כלי זמר בחוה"מ פסח (ר' זלמן לייב לעבאוויטש נ"י).
יב. לקטנים [שלא הגיעו לחינוך]. עי' לעיל שכתבנו להתיר לזמר בפה כדי שיישן התינוק. אבל בכלי זמר יש לאסור [דמשמע בה' ת"ב לענין כיבוס דגם אצלם שייך אבלות דחורבן]. אבל אם הקטנים שובבים ורוצה להשתיקם כתב בעל שבט הלוי ז"ל דיש להקל (קובץ עץ חיים חט"ו דף קכ"ד בשמו).
היתר ה' – ניגוני התעוררות יג.עי' שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' שס"ח) דניגונים המעוררים הספד ובכי ונהי אין לאסור בימי אבילות. יד. וכן מה שכתב במועד לכל חי (סי' י' אות י"ט) גבי בין המצרים, ג"כ כתב ניגונים ששוברים הלב. ועכ"ז סיים דטוב שלא יזמרו כל עיקר עד שיעברו ימי בכי. [משמע דבכל השנה מותר, ודוקא בשוברים הלב]. טו. בשו"ת שבה"ל (ח"ו סי' ס"ט): מיהו עכ"פ אלו השומעים הכלי שיר שמשמיעים זמר קודש וזמר מצוה לעורר הלבבות, [ומכ"ש בעת סעודת חתונה], מותר, [במקום שאין איסור מיוחד לכך כמו בירושלים עיה"ק כידוע]. -ובשו"ת באר שרים (להג"ר אברהם יפה שלעזינגער אב"ד גענף, ח"ג סי' ס"ב) דן לענין להתעורר ע"י טעיפ של כלי זמר, והאריך דיש ללמוד מד' המאירי (גיטין ז. ד"ה כל) דהאיסור רק דרך קלות ראש. [עוד כתב דמד' שו"ת יד יצחק (ח"ג סי' שכ"ב), וכן משו"ת ערוגה"ב (או"ח סי' ס"ח), משדנו לענין שבת ולא התעוררו שגם בחול יש איסור, משמע דלא ס"ל כן, ואפשר מטעם זה דכל שאינו דרך הוללות ושעשוע שרי].
היתר ו' – טעיפס של דיבורי התעוררות ומלווה בכלי זמר טז. בשם אאמו"ר זצ"ל אודות טעיפס לילדים [ונשים] עם דברים טובים ונחוצים ומלווה עם מוזיק, שאין זה בכלל האיסור, כיון שהעיקר הדיבורים הטובים לנטוע יר"ש. (ר' חיים דוד ווייס נ"י כשהוציא טעיפס לילדים). יז.אמנם יש לחלק ולומר דאם חלק הכלי זמר נעשה באופן מומחה ואומנות, א"כ הכלי זמר אינו טפל ובזה אין להתיר. וכ"כ בקובץ עץ חיים (חט"ו דף קכ"ב). -עוד י"ל דהיתר אאמו"ר זצ"ל בעיקר לקטנים, וצע"ע.
היתר ז' – דרך ארעי וללמוד ניגונים חדשים יח. ביש"ש (גיטין פ"א סי' י"ז) כתב "ולא שרי אלא דרך ארעי או לשמוע קול ערב או דבר חדש. יוצא מדבריו היתר בין אם רוצה ללמוד זמר חדש, או אם רוצה לשמוע איזה קול ערב. ובא"א מבוטשאטש (סי' תק"ס מהדו"ת) כתב: וכנראה שהמלמד ניגונים לנגן בהם בשבת קודש או שבחות להשי"ת, אין קפידא ומותר לכו"ע היטב. (עכ"ד א"א).
יט. והנה ראיתי (קובץ עץ חיים חט"ו דף קכ"ב) מי שהתיר בפשוט לשמוע טעיפס מחזנות עפ"י דברי יש"ש הנ"ל דמותר לשמוע קול ערב. ולענ"ד אינו פשוט כ"כ, דהמנגן בחזנות ניגונים שלמים אינו סתם קול ערב. ובסידור היעב"ץ (ה' ת"ב חלון ו' סי"ג)) אסר אף בברית מילה ליקח חזן לנגן.
הערשל'ס קרוין האט געשריבן:פאלגענד וואס איז געדרוקט געווען אין גליון קול קהילתינו פון קאשוי רב שליט"א, פארגאנגענע סוכות תשפ"ב. למעשה קען מען זען דא כמה היתרים, די וועלט איז נישט פארנארט, אויב אידישע קינדער טוען אזוי האט עס א יסוד, הגם דער רב שליט"א אליינס האט מתריע געווען אז דאס אלעס איז היתרים, אבער סאיז זייער שווער צו זאגן כדבריו אז ממש עס האט נישט קיין היתר.
זיין טאטע בעל ברכת שמים האט יא געשריגן אז סאז נישטא קיין היתר איינער פון די תנאים וואס קאשוי רב זצ”ל האט געהייסן ובלכתך בדרך טעיפס, אז ער זאל בשום אופן נישט פארקויפן קיין טעיפס מיט מוזיק
כן נראה לפי עניות דעתי והשם הטוב יכפר אם שגיתי
והחולק יחלוק
הערשל'ס קרוין האט געשריבן:פאלגענד וואס איז געדרוקט געווען אין גליון קול קהילתינו פון קאשוי רב שליט"א, פארגאנגענע סוכות תשפ"ב. למעשה קען מען זען דא כמה היתרים, די וועלט איז נישט פארנארט, אויב אידישע קינדער טוען אזוי האט עס א יסוד, הגם דער רב שליט"א אליינס האט מתריע געווען אז דאס אלעס איז היתרים, אבער סאיז זייער שווער צו זאגן כדבריו אז ממש עס האט נישט קיין היתר.
זיין טאטע בעל ברכת שמים האט יא געשריגן אז סאז נישטא קיין היתר איינער פון די תנאים וואס קאשוי רב זצ”ל האט געהייסן ובלכתך בדרך טעיפס, אז ער זאל בשום אופן נישט פארקויפן קיין טעיפס מיט מוזיק
הערשל'ס קרוין האט געשריבן:פאלגענד וואס איז געדרוקט געווען אין גליון קול קהילתינו פון קאשוי רב שליט"א, פארגאנגענע סוכות תשפ"ב. למעשה קען מען זען דא כמה היתרים, די וועלט איז נישט פארנארט, אויב אידישע קינדער טוען אזוי האט עס א יסוד, הגם דער רב שליט"א אליינס האט מתריע געווען אז דאס אלעס איז היתרים, אבער סאיז זייער שווער צו זאגן כדבריו אז ממש עס האט נישט קיין היתר.
זיין טאטע בעל ברכת שמים האט יא געשריגן אז סאז נישטא קיין היתר איינער פון די תנאים וואס קאשוי רב זצ”ל האט געהייסן ובלכתך בדרך טעיפס, אז ער זאל בשום אופן נישט פארקויפן קיין טעיפס מיט מוזיק
נשתנו הטבעים.
נשתנו הטבעים נוצט מן נישט אויף מתיר צו זיין איסורים חוץ ביי די רעפארמער.
הערשל'ס קרוין האט געשריבן:פאלגענד וואס איז געדרוקט געווען אין גליון קול קהילתינו פון קאשוי רב שליט"א, פארגאנגענע סוכות תשפ"ב. למעשה קען מען זען דא כמה היתרים, די וועלט איז נישט פארנארט, אויב אידישע קינדער טוען אזוי האט עס א יסוד, הגם דער רב שליט"א אליינס האט מתריע געווען אז דאס אלעס איז היתרים, אבער סאיז זייער שווער צו זאגן כדבריו אז ממש עס האט נישט קיין היתר. היתרים וואס קומט דא ארויס: ווער עס ליידט אויף די נערווען, חתונה, ברית מילה, יעדע מצוה (פאת שדך), פורים חול המועד וכדו', מוצאי שבת (קאשוי רב זצ"ל), כדאי נישט צו הערן ראדיא (ר"נ געשטעטנער זצ"ל), נייע ניגונים (בוטשאטש רב), קול ערב (ים של שלמה), ניגוני התעוררות (שבט הלוי), קטנים שלא הגיעו לחנוך
היתרים שונים
היתר כללי א' – לפקח עצבון א. בשו"ת שבה"ל כתב (ח"ו סי' ס"ט, וקצת מזה שם ח"ב סי' נ"ז אות ב'): דבר פשוט דהא דידן שנתרבו כ"כ הכלי שיר, הלב יודע שזה נקרא רגיל בהם [שאסר גם לרמ"א], כידוע ממנהג המחזיקים כלים אלה וכו'. ולמעשה לבושתינו ולצערינו כמעט נשכח הלכה פסוקה הזאת, ואין לנו לימוד זכות גמור. ומיהו עכ"פ וכו' או למי ששומע לפקח עצבונו, שי"ל שבגדר מצוה הוא, כאשר כבר כתב הגאון מהרש"ג (ח"ב סי' קכ"ה). [וראיתי בספר שערים מצוינים בהלכה (סי' קכ"ו אות ד') שכ' דהראדיו ששומעין חדשות ודברי מסחר, ובין דבר לדבר משמיע גם שירים על כלי שיר וא"א לצמצם, י"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו, והעיקר והרוב נעשה למסחר וכו', ודומה למש"כ השו"ע (או"ח סי' תנ"א ס"ו) דאזלינן בתר רוב תשמישו וכו' ע"כ. ודברים תמוהים כ' דאין הכלי קובע אלא השמיעה קובעת דאסור לשמוע, כמש"כ הרמב"ם, ומה לי אם הכלי אין רובו לכך, ומה דאי אפשר לצמצם, זה יתכן דאז אינו מכוון לאיסור הנ"ל, ומה דהביא מסי' תנ"א מהכשר כלים דאזלינן בתר רוב תשמישו, על ראי' זו לא צריך להשיב כלל]. (עכ"ד). דברי המהרש"ג
ב. והיות שההיתר הנ"ל לפקח עצבונו מקורו בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קכ"ה), והרבה סמכו ע"ז בזמנינו, לכן מהראוי להעתיק מדבריו שם ולראות על מה אדניו הטבעו. וכך לשון השאלה [ע"י הגה"צ מוה"ר ישראל חיים סאמעט מקליינווארדיין ז"ל]: אשר יש לו וויכוח עם חבירו בענין מה שנוהגין בכמה מקומות על סעודת חתונה או ברית מילה שמעמידים כלי הנקראת פאנאגראף והכלי עצמה מנגן נגונים ומזמורים, וחבירו טוען שיש בזה איסור מצד מה שמבואר במג"א (סי' תק"ס סק"י) בשם מהרי"ל דעשאוני בניך ככנור, ולכן הוא מונע מללכת על שום שמחה שהוא חושש שיעמידו שם כלי כזו. ומע"כ מיישב המנהג דלשמחת מצוה שפיר דמי. ועוד אפי' לא אריך למעבד הכי מ"מ אין למנוע מלילך בשביל זה על סעודת מצוה שהוא כמעט חיוב, ואי מנגנין בכלי כזו אפשר לסתום אזניו או לצאת החוצה. וע"ז באה התשובה [אחר שהקדים שאין זו שאלה כרגיל בהאסור והמותר, דכאן תלוי בהמקום הזמן והאדם], וזה תורף דבריו שם: הנה שמחה ובכיה על חורבן ביהמ"ק בזמה"ז שאנחנו בגלות והישראלים ובפרט הת"ח והתוה"ק המה בשפל המצב מאד עד שכמעט כשל כוחינו מלסבול, [ורק בחסד ד' עלינו נותן לנו כח לסבול], אם יש לנו רק לבכות ולהתאונן כל היום, או אדרבה יש לנו עכ"ז להיות תמיד בשמחה. בזה יש ב' דרכים, ואני מצאתי שבדבר זה נחלקו תנאים בגמרא בסוף מס' מכות (כד.-כד:), והוא ג"כ מדרש איכה (איכ"ר פ"ה י"ח) על הפסוק (איכה ה' י"ח) "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", שם מביא הגמרא מעשה בר"ג וכמה תנאים שהיו הולכין עם ר"ע ושמעו בעיר רומי מנגנין העכו"ם בשמחה והתחילו הם בוכים על שאו"ה בשמחה ובתענוג גדול ואנו בצרה גדולה, ור"ע הי' משחק מטעם אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ וכו', בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו. ולכאורה קשה מכאן דמשמע שהודו לר' עקיבא ואמרו לו 'ניחמתני' על הנפסק בשו"ע (סי' תק"ס ס"ג) שגזרו שלא לנגן בכלי שיר מפני החורבן. ועל כרחך צריך ליישב דרק בקום ועשה אין לעשות שמחות שלא לצורך, אבל בשב ואל תעשה אין לנו להיות עצב אלא אדרבה להיות שמח במה שאנו יהודים, כמו שאמר ר"ע אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ. אבל יותר נ"ל דיש ב' דרכים לעבודת השי"ת בזה, והוא משום דבאמת מבואר בס' שער הקדושה למהרח"ו ז"ל וכו' דיש ד' מדות אשר הם כמעט כל היסוד של עבודת השם ויסוד כל התורה והם בקדושה נגד ד' אותיות הוי"ה ואם ח"ו פוגם בד' מדות הללו פוגם בכל ד' אותיות הוי"ה ח"ו, ואחד מהם הוא עצבות, ואחד מהם הוא השיחה בטילה. וכן נראה בחוש שהעצבות הוא מדה רעה מאד, שהרי יסוד של עצבות הוא שהוא בכעס על השי"ת שמנהג ח"ו עולמו שלא כדין שאינו נותן לו כפי רצונו ומביא לידי כמה עבירות, ואפילו העצבות על העבירות לא טוב הוא כמש"כ בספר לקוטי אמרים מהתניא ז"ל, ויוכל להביא ח"ו אפי' לידי מאבד עצמו לדעת, וכמו ששמעתי וגם כמעט ראיתי בעיני. וא"כ מי שהוא עלול בטבעו לבוא לידי עצבות ח"ו, בוודאי אין עליו חטא אם שומע קול פאנאגראף להפיג צערו. ולעומת זה הרי גם שיחה בטילה הוא מהד' מדות רעות ואדם שהוא עלול לשיחה בטילה, שהוא בטבע אינו בעל עצבות, בודאי יש עליו איסור לשמוע קול פאנאגראף ושייך ביה יותר האיסור של עשאוני בניך ככנור. ולכן שפיר אמרתי שזה נשתנה לפי האדם והמקום והזמן וא"א לומר בי' שום כלל, דאין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, ולאו כל האנשים שווים בזה. [ועכ"ז למעשה נ"ל יותר דברי הת"ח שמביא מעכ"ת שדעתו למנוע מלילך למקומות כאלו שמנגנים שם ע"י פאנאגראף והדומה להם, שמה שטוען מעכ"ת דמצוה רבה לילך לסעודת מצוה, לדעתי לא נאמר אלא במקום שיש לחוש שאם הוא לא ילך לא יהי' שמה מנין, אבל באופן אחר לדעתי אין לך מצוה רבה מלישב בביתו ולעסוק בתורה לידע הדינים וההלכות שצוה אותנו הקב"ה בכל פרטיהן, והרי מבואר ביו"ד בה' ת"ת דמצוה שאפשר לקיים ע"י אחרים אין לבטל ת"ת עבורה. ועובדא ידענא כשלמדתי אצל מורי הגה"צ בעל מהר"ם שיק זצ"ל, ולעת חתונתי הלכתי להפרד ממנו וליטול ממנו ברכתו, א"ל זקני ע"ה שהי' מהבע"ב החשובים בעיר חוסט שיאמר לי שלא אלך על כל הסעודות והשמחות. וא"ל מורי זצ"ל הנ"ל בלשון אשכנז: "אז מען זיצט און מען לערנט האט מען קיינמאל נישט קיין חרטה". ומאז הרבה פעמים נזכרתי בדבריו הקדושים וראיתי בנסיון כי הם אמיתים ונכונים, כי כמעט בכל השמחות והסעודות יש הוללות, ועכ"פ לת"ח היכול לברר הלכה, פשוט כביעתא בכותחא שטוב לו לישב בביתו ולברר הלכה שגדול יותר מכל השמחות של זמן הזה חוץ במקום נחוץ מאוד (עכ"ד). וע"ע שו"ת יד יצחק (ח"ג סי' שכ"ב) שדן שם לענין שבת להעריך פאנאגראף למי שסובל על חולי הנקרא נערוועז, והי' כנגן המנגן בזה הקל חליו ותהי לו לרפואה וכו' (עכ"ד). ואף שלא דיבר להדיא מאיסור כלי זמן יש ללמוד מדבריו שהתירו בזה רק מטעם חולי על הנערוון. וכן יש ללמוד משו"ת ערוגה"ב (או"ח סי' ס"ח) שהשיב לאותו שואל ביד יצחק הנ"ל והשאלה ממש באופן ההוא במקום חולי וכנ"ל. וכבר נזכר ענין זה של נגינה להציל מעצבון, ברמב"ם (שמונה פרקים פ"ה) מי שהתעורר עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת הניגונים במיני זמר וכו'. ובאותו לשון כתוב גם במגדל עוז (נוה חכם חלון ב').
הערות על היתר לפקח העצבות ג. הנה נפוץ בפי כל שהמהרש"ג התיר משום עצבים חלשים [שוואכע נערוון], וכאילו זה היתר על הכלל כולו. אמנם המעיין בדבריו [ונעתק קצת לעיל] יראה שלא התיר אלא למי שעלול בטבעו לבא לידי עצבות באופן קשה [עד שכתב דלפעמים יכול להביא ח"ו לידי מאבד עצמו לדעת]. וע"ע במהרש"ג (ח"ה סי' ג') בענין כלי זמר שכ' "במקום צורך כגון פרנסה או לצורך רפואה קצת הם מותרים", משמע דרק אם יש ענין של רפואה יש היתר. ד. עוד העירו על היתר הזה (קובץ עץ חיים חט"ז דף רח"צ אות ד') שצריכים להתבונן דהלא בדרך כלל זה בזיון גדול כשאומרים לאדם שהוא בעל נערוון חלשים, ופתאום לצורך היתר זה כל אחד מסכים שיפסקו לו שהוא חולה הנפש רח"ל. וידוע מה שמפרשים (אור החכמה דרוש לר"ה בשם מרן הבעש"ט זי"ע) הפסוק (תהלים י' ג') "כי הלל רשע על תאות נפשו", שהרשע נעשה סבלן ועניו גדול כהילל הזקן בשביל תאות נפשו. וצריכים להתיירא מהמבואר במשנה (סוף פאה פ"ח מ"ט) "וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם וכו'". ועוד דעצם הדבר מופרך לגמרי בזמנינו, כי ליהוי ידוע שאפילו חכמי הגויים מודים כהיום שהנגינה החדשה, שזהו רוב ככל הטעיפם הנמכרים בשוק, אינו מרגיע הנערוון כלל אלא אדרבא מטשטש את המוח ומזיק להנערוון. וניסו את זה אפילו על בעלי חיים וצמחים וראו בזה דברים נוראים איך זה השפיע לרעה עליהם. וכבר נדפסו בזה כמה ספרים בבירורים נפלאים עד היכן הדברים מגיעים. וא"כ הרי זה ממש כשותה מים מלוחים להשקיט צמאונו. [והוא דוגמא למי שבא לבקש היתר לעשן באופן שיש בו חשש איסור בטענה שהוא צריך לכך מחמת בריאות גופו, אחר שגלוי וידוע לכל העולם שהוא מזיק לגוף ולנפש...].
היתר כללי ב' – להנצל עי"כ מלשמוע שירים תפלים ה.בשו"ת להורות נתן (ח"ד סי' מ"ו): יש לעורר על מה שנפרץ כעת שמשמיעים שירים מכלים המיוחדים לכך ומזמרים פסוקים ונוסחאות של תפלות אשר לכאורה יש בו משום בניך עשאוני ככנור וכו' ברם אף אם תמצא לומר דמשום עשאוני בניך ככנור ליכא [דזה דוקא בפה ולא בכלי] אולם הלא מבואר בשו"ע שגזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני כלי זמר וכו' הנה מבואר דעת המחבר וכו' דאסור לשמוע שיר אף שלא על היין ואף שלא בדרך רגילות, אולם לדעת הרמ"א ז"ל אינו אסור אלא בדרך רגילות או בבית המשתה אף שאינו רגיל וכו' ומצאתי קצת לימוד זכות שלא למחות בזה להמוני העם, ממה שכתב רבינו החת"ס בתשובה (אגרות סופרים כתבי החת"ס סי' ג') על דבר שאסר בקהל קדשו לשחק בשחוק קוויטלעך ומתוך הבטלה באו לידי מחלוקת ולשה"ר, וכתב שישראל בני נביאים הם וקדמינינו הנהיגו כן להעסיקם בכגון זה כדי שלא יבואו לידי קטטה והשחתה וכו' והנה כהיום נשמעים בראש חוצות שיר של תיפלות מבעלי הראדיא השפלים אשר כל מגמתם להפיץ ארס של זוהמא בלבות שומעיהם, ולרבים מעמי הארץ ונשים קשה לעמוד בנסיון שלא לשומעם, ולכן מוטב שישמעו שירים המיוסדים על פסוקים כדי למונעם מאיסורא רבה לשמוע קול זמר סטרא דמסאביתא, ועל דרך שהתיר החת"ס שחוק הקוויטלעך כדי למנוע מהמוני העם להכשל באיסורים חמורים, וכעין הא דקידושין (כא.-כא:) "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות [מסוכנות, אע"פ שהיא מאוסה] ואל יאכלו בשר תמותות נבלות". וממילא מובן שאין זו תקנה לתלמידי חכמים ומדקדקים במצוות, וכמש"כ החת"ס ז"ל. [ואף שכתבנו קצת לימוד זכות שלא למחות לההמונים היינו רק כששומעים שירי פסוקים בביתם, אבל מה שפרצו להקהיל קהלות ברבים להשמיע שירים בפה ובכלי באיצטלא של יראת ה', הנה יש בזה איסור מדינא, וכמש"כ המג"א (סי' תק"ס סק"ט) בשם הב"ח דשירה אפילו בפה ואפי' באינו רגיל אסור וכו', ומכ"ש להקהיל קהלות בפומבי ולזמר דאסור. ואף אם מתכוונים ליתן את ההכנסות לדבר מצוה, ה"ז מצוה הבאה בעבירה. ומלבד איסור השיר הוא מביא מכשולות הרבה ושומר נפשו ירחק מהם וכו'] (עכ"ד).
כלי שיר גופא חמור ו. ראה מה שכתב הג"ר עקיבא סופר אב"ד פרעשבורג זצ"ל [בתוך תשובה להרב מהעלמעץ ז"ל בשנת תשי"ט (נדפס בטהרת יו"ט על ספר יסוד יוסף ח"ט דף מ"ד): במה שכתב שבהמדינה שם [אמעריקע?] שמנהג רח"ל שהאבות לוקחים לבנותיהם כלי זימרה קלאוויר [פיאנא] אפי' בבתי כמה מהיראים, ומענה בפיהם הלא בגליל העליון אפי' בעיר המעטירה פרעסבורג לוקחין כלי טמא הלזה בביתם באין מוחה. ע"ז אומר הרוצה לשקר ירחיק עדותו, לא די להם שעושין מעשה זמרי ליקח כלי זמר לביתם נארישקייט הזאת שמלתם כבר אמורה בגמ' (סוטה מח.) זמרא בביתא חורבא בסיפא, אלא משמיצים את שם בעלי בתים היראים דקהלתינו הק' לשעבר שהיו רחוקים מאד מן הכיעור והדומה לו, ולא נמצא כלי זמר כלל לא בביתם בית נאמן לה' ולתורתו. חוצפא יתירא נקטו להו הני אינשי לשקר ולומר דברים כאלה. וכ"ז ידוע לכל באי שער קהלתינו הק' וכו' (עכ"ד). ז. ובשו"ת תפארת נפתלי (סי' מ"ב) כתב [בשנת תשי"ח להרה"ג הנ"ל]: ואת אשר דרוש דרש מעכ"ת ידידי נ"י בלהבות אש למנוע נארישקייט אשר נעשתה גם א%D9C בני תורה שלומדים בנותיהם הקטנות לנגן בקלאוויר [פיאנא] רח"ל, טוב עשה מעכ"ת נ"י בדבר הזה לדרוש כהלכה, ואשרי שלו ככה לעמוד בפרץ, כי זה הוא מעשה בליעל להפקיר בנותיהם לגדלם על דרכי הפריצות להיותן מעוברי עבירה להרבות שחוק וקלות ראש וכו' זמרא בביתא חורבא בסיפא וכו' ואיתא בשו"ע וכו'. ואין מקום לבעל דין לומר דלהתלמד שאני שהרי אם נאסור ללמד לנגן בכלי שיר מי ינגן לשמח חתן וכלה שהיא מצוה גדולה לשמחם וכו', אמנם עכ"ז אמרו (קידושין פב:) "אשרי מי שאומנתו בושם, אוי לו מי שאומנתו בורסקי, ואם אמרו כן מחמת צערא דגופא ליעץ להתרחק מאומנות בורסי, על אחת כמה וכמה צריכין להתרחק מאומנות שהיא סכנה לנשמה. והיא בדוק ומנוסה שכל המתלמדים בקטנותם לנגן בקלאוויר המה ארח לחברי פועלי און ומתגדלים על דרכי הפריצות וכו' (עכ"ד). ח.ורבינו אאמו"ר זצ"ל כתב בקונטרס קצה השמים (פ"א סי' ט' אות א'): במס' גיטין (ז.) שלחו לי' למר עוקבא זמרא מנא לן דאסיר וכו', ומבואר בש"ס שם ושו"ע או"ח (סי' תק"ס) פרטי ההלכות, וע"י הגליות ונדודים נשכח כמעט איסור זה, שבאנו למדינות אשר הכל רק לבקש משחקים שירה וזמרה, [וכלי משחית הנקרא ראדיא וכו'], ומתרגלים תמיד לשירה וזמרה במינים שונים. וזכור אזכרה בימי ילדותי כשהיה פיאנ"א [קלאווי"ר בל' אשכנז] באיזה בית, אז איש חרדי לא רצה ליכנס לבית הזה. והנה כל כלי המוזיק מבלבל דעת הילדים ומתרגלים לזה כנראה בחוש, והרבה שנושאים עמהם כלים קטנים למוזיק בבחינת וחטאתי נגדי תמיד (עכ"ד). ולהלן שם (פ"ב סי' ז' אות ג') נראה ג"כ שנקטו רבינו זצ"ל בפשוט לאיסור: ומלבד איסור של סתם זמר [וכנ"ל] הלא הוא וכו'. (עכ"ד). ט. ובשו"ת שבה"ל כתב (ח"ו סי' ס"ט), אחר שטרח ללמד זכות על מה ששומעים כלי זמר (הובא למעלה), כתב: ופשיטא דאין זה נותן היתר ללמוד כלי שיר ולהחזיק סתם על מנת לשורר סתם, וגורם חמור מזה שהולכים ללמוד במקומות אסורים, ובאים שם לידי איסור תערובת אנשים ונשים, וגם צריכים לשורר בפה ולהכשיל בקול באשה ערוה. ועי' בספר יוסף אומץ המפורסם מאחד מגאוני אשכנז שמלפני מאות שנה (ה' ט' באב) שהרעים על בעלי הבתים של פראנקפורט על שהם לומדים בנותיהם כלי שיר נגד ההלכה המפורשת. והנה אין בידינו לבער בבת אחת הפרצה הזאת, ואשרי אדם שומע לי לא לפרוץ בזה, ועכ"פ חלילה להחזיק בית הכלי שיר שקוראים כהיום 'אורגאן', שכולל כמה כלי שיר ורבותינו ואבותינו הקפידו מאד ע"ז, ומי יתן שדורינו יבין שכל החיים שלנו וכל הנהגת הבית בית חרדי ויראי ה' צריך שיהיה משוער עפ"י הלכה ושו"ע, ובכלל זה ענין הנ"ל וכו' (עכ"ד). י. ובאמת שכבר החמיר בזה בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סוסי' שס"ח) שנשאל על בנות ששכרו מי שמלמדם מוזיק, ונעשו אבלים אם מותרים להמשיך ללמוד דהוי הפסד גדול, ע"ז כתב: מיהו י"ל דוקא במי שלומד אומנות כדי להחיות את נפשו [יש להתיר משום פסידא], אבל בנידון הנ"ל שכל לימוד המוזיק הוא רק שחצנית ולא לפרנס אח עצמו, בזה אדרבה איסורא איכא, דכבר אמרו חכז"ל משעה שחרב ביהמ"ק גזרו שלא לנגן בכלי שיר ובכל מיני כלי זמר אסור, וכמבואר באו"ח (סי' תק"ס ס"ג), וא"כ אם לומדים [מוזיק] הוי איבוד ממון וגם עבירה, בכה"ג ודאי א"א לומר דיהי' מותר משום הפסד ממון, אדרבה אם לומדים איכא ב' עבירות (עכ"ד).
ג' – לצורך מצוה שמחת חתן וכלה כבר הובא למעלה דברי התוס' (גיטין ז. ד"ה זמרא) ד"שיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה", וכן פסק הרמ"א (סי' תק"ס ס"ג): וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי. ופשוט דהיינו גם בכלי שיר, וכמ"ש הרמ"א 'הכל שרי', וכן מבואר להדיא בד' אחרונים (עי' לבוש שם סוף ס"ה, ב"ח שם סוף אות ז', של"ה מס' תענית נר מצוה, ועוד). -וטעם למה התירו בזה, דכבר כתב הטור (או"ח סי' של"ח ס"ב) בשם הראבי"ה דאין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר. ובמהרי"ל (ה' עירובי חצרות) שפעם גזר המושל [אחר שמתה מושלת המדינה צוה לכבודה שלא לנגן שנה אחת בשום כלי שיר בכל המדינה, ואירע נישואין בישוב אחת תחת ממשלתו, ושאלו ממהרי"ל והורה להם הרב שלא יעשו נשואין בלי כלי זמר שהוא עיקר השמחה של חתן וכלה, ואם א"א במקומם ילכו למקום אחר. הובא במג"א (שם סק"ד). [ורק בירושלים עיה"ק תובב"א גזר הגאון בעל אמרי בינה זצ"ל תקנה בשנת תרכ"ה [ששלט אז חולי הכאלערע רח"ל] שלא לזמר בשמחת חתן וכלה בכלי שיר במינים ועוגב רק בתוף, משום ב' טעמים א' משום שלא יבוא לידי תערובת אנשים ונשים. ב' משום חורבן הבית. והחזיק בתקנה זו הגאון מהרי"ל דיסקין באמרו בודאי ירושלים ראוי כן דחורבן הבית נגד עינינו. (עי' שו"ת שלמת חיים ח"א סי' ע"ז. [וטעם שראו לגזור אז, משמע דעד אז לא הי' מצוי כלי זמר כלל שם שלא היו שם אומנים ובקיאים בזה, ובתקופה ההוא באו מחו"ל אנשים מומחים בחכמה זו ולכן ראו לעשות תקנה. ואכ"מ. (עי' קובץ בית אהרן וישראל שנה י"א גליון ה' דף ק"ה). ב. והנה במקור הדבר בד' התוס' (גיטין ז. ד"ה זמרא) הלשון "כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה", וכ"כ ב"ח (סי' תק"ס אות ו') "דלא התירו אלא בחופה משום שמחת חתן וכלה", וכ"כ של"ה (מס' תענית נר מצוה) "ואין היתר אלא לשמח חתן וכלה ביום חתונתם. אבל מלשון הרמ"א (סי' תק"ס ס"ג) שכ' "בבית חתן וכלה" יש לדייק קצת דלאו דוקא בעת הנשואין, ויש לדחות. אמנם הדבר מבואר להדיא ביש"ש (גיטין פ"א סי' י"ז) שכתב: ואף שבתוס' לא הוזכר אלא חופה, מ"מ מאחר שכתב שיר של מצוה שהוא לשמח חתן וכלה, א"כ כל ימי המשתה בכלל, וכן עיקר דהא עיקר כלי זמר לא שרי אלא לשמח חתן וכלה.
סעודת ברית ג. מלשון הרמ"א (סי' תק"ס ס"ג) שכתב "וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי", יש מקום ללמוד דגם בשאר מצוה מותר, שהרי כתב 'כגון בבית חתן וכלה'. אמנם לא נראה כוונתו כן אלא חתן וכלה דוקא, דדוקא שם הוי מצוה דוקא בכלי שיר, כמובא לעיל מטור ומהרי"ל, משא"כ שאר מצוות אין לומר דכלי זמר הוא חלק מן המצוה. ואכן כן למד בד' הרמ"א ביפל"ל (ח"ב סי' תק"ס אות ז') שכתב על דברי הרמ"א: ושמע מינה דבסעודת ברית מילה אסור, כמו שכתב הרב יעב"ץ בסידורו (ה' ת"ב חלון ו' סי"ג) [אפי' ליקח חזן לנגן מי שבירך]. והטעם לחלק נראה כדכתב הרב מעשה רוקח (ה' תפלה פי"ב הי"ח) [משום דחתן דומה למלך שמזמרין לפניו בכלי שיר]. וד' היעב"ץ הנ"ל הביאו גם בס' מועד לכל חי (סי' י' אות צ"ו). ד. והנה בס' אות חיים ושלום (סי' רס"ה סקכ"ט) תמה על דברי היעב"ץ, והאריך דאדרבה מצוה להרבות בשמחה בסעודת ברית [ובפרט שהקלים והמתחדשים התחילו להקל לעשות רק במשקה קאפע, ובכמה מקומות אין עושין סעודה כלל]. (עכ"ד). אמנם לענ"ד לא מבורר בדבריו דמתיר אפי' בכלי שיר, דהרי קאי על היעב"ץ דאסר לנגן אפי' ע"י חזן. וכ"נ קצת מהראי' שהביא באות חיים ושלום נגד היעב"ץ מסעודת שבת ויו"ט [דאף שאין אומרים 'שהשמחה במעונו' מזמרים], והיינו ודאי שירה בפה. [אולם מדבריו שם בסוף אולי יש לדייק דמתיר גם בכלי זמר]. אבל בכפה"ח (סי' תק"ס אות ל"ד) כתב על דברי היעב"ץ הנ"ל: "ומיהו מנהג העולם להקל בכל דבר מצוה כגון למילה ופדיון הבן וכיוצא", ומדסתים וקאי על דברי הרמ"א, משמע קצת דמתיר גם בכלי שיר. וכן נראה מד' החיד"א (חיים שאל ח"א סי' כ"א) דמותר כלי שיר בברית מילה [למנהג הספרדים].
שאר סעודות ומסיבות של מצוה ה.בערוה"ש (סי' תק"ס ס"ז) מתיר כלי שיר בסעודת סיום מסכת לשמוח בשמחת התורה. ו. בהכנסת ס"ת מנהג העולם להקל לנגן בכלי שיר. [לא מצאתי מקור לע"ע]. אבל אצל בעל אהבת ישראל מוויזניץ זצ"ל לא הי' כלי שיר בהכנסת ס"ת (קובץ עץ חיים חט"ו דף קי"ז בשם אדמו"ר הר"מ מוויזניץ זצ"ל). ומנהג באבוב שלא התירו כלי שיר לצורך מצוה חוץ מהכנסת ס"ת [ושמחת חתן וכלה, כמובן] (קובץ עץ חיים חט"ו דף קי"ז).
לסעודת מצוה בכלל ז. בס' שלחן שלמה (סי' תק"ס ס"ד) כתב "ובסעודת מצוה יש להתיר לשיר בין בפה בין בכלי וכ"ש לכבוד חתן וכלה. -וכן מד' כפה"ח (סי' תק"ס אות ל"ד, הובא לעיל) שכתב: ומיהו מנהג העולם להקל בכל דבר מצוה כגון למילה ופדיון הבן וכיוצא, משמע קצת דמיקל בכל סעודת מצוה. -וכ"כ במנחת יצחק (לקוטי תשובות סי' מ"ז): אמנם בנוגע לסעודת מצוה אף שאינו שמחת חתן וכלה, כבר נהגו העולם להקל ויש להם על מי לסמוך. -וכ"כ בשו"ת פאת שדך (סי' נ"ו) דבזה"ז מקילין גם בשאר מצוות וכבר נהגו בדורות שלפנינו כעין זה. ח.ברם בשו"ת רבינו יעקב מליסא (סי' ד') כתב [לענין כלי זמר בתפלה] דדוקא בשמחת חתן וכלה התירו דעצם השמחה הוי מצוה משא"כ בשאר מצוות. [ויש לדחות קצת דעיקר שאוסר שם הוא בשעת התפלה]. -וכ"כ בשו"ת משנה שכיר (או"ח סי' קמ"ט [ח"ב סי' רכ"ג]) שגם בסעודות מצוה ואפי' בפורים אסור לשמוע כלי שיר. וע"ע שו"ת תורה לשמה (סי' תפ"ד),
היתר ד' – בזמנים ואופנים מיוחדים ט. אאמו"ר זצ"ל כפי זכרוני [כשנשאל אודות מסיבה לבנות מטעם הבית חינוך] הי' מתיר קצת מוזיק במוצ"ש, מטעם שכן ראו אצל כמה צדיקים י. בפורים מותר, מטעם דאין אבלות בפורים (קובץ עץ חיים חט"ו דף קי"ח). ויש שאסרו בפורים. יא. בחוה"מ. עי' באה"ט (סי' תקל"ד סק"ה) שהביא דברי שו"ת שער אפרים (סי' ל"ו, ובסוף התשובה גם בנו אוסר) שאוסר לנגן בכלי שיר בחוה"מ, מטעם שמא יתקן כלי שיר. אבל בשו"ת שבו"י (ח"א סי' כ"ה) ["בחוה"מ סוכות ויהי כמנגן המנגן"] מתיר. והביא דבריו בשע"ת (סי' תקל"ד סק"ה) והוסיף שכן התירו באבן השהם (סי' נ'), ובמחב"ר (סי' תקמ"ו אות ב') בשם עץ החיים (למהר"ח אבולעפיא ח"ב דף קמב:). -משמע מזה דלא חששו משום איסור אבילות, והוא דלא נוהג אבילות בחוה"מ (עי' ?, וע"ע שוע"ה סי' תס"ז סס"ה, ושם סי' תרכ"ט). אמנם אפשר דוקא בסוכות [וכמו דמיירי ביה בשבו"י הנ"ל], אבל בחוה"מ פסח משום ספירה, הרי כתב בפרמ"ג (סי' תצ"ג משב"ז סק"ב) דאסור ריקודים. וכבר מובא בדברינו (בהלכות ימי הספירה) מד' האחרונים דכלי שיר דינו כריקודין. [אמנם תלוי מתי נוהגין בעניני אבילות בספירה דלמנהג אשכנז מותר עד ר"ח אייר]. >אבל יש מתירין גם בפסח, עי' ספר בין פסח לשבועות () דהמנהג להקל?. ובס' מקדש ישראל (ספירה סי' ס"ז) כתב להקל עכ"פ אצל הסעודה דהוי סעודת מצוה. ובשו"ת משנ"ה (ח"ח סי' קפ"ח) הניחו בצ"ע מכח דברי הפרמ"ג הנ"ל. ושמעתי בשם אאמו"ר זצ"ל שאמר שאין ראוי לשמוע כלי זמר בחוה"מ פסח (ר' זלמן לייב לעבאוויטש נ"י).
יב. לקטנים [שלא הגיעו לחינוך]. עי' לעיל שכתבנו להתיר לזמר בפה כדי שיישן התינוק. אבל בכלי זמר יש לאסור [דמשמע בה' ת"ב לענין כיבוס דגם אצלם שייך אבלות דחורבן]. אבל אם הקטנים שובבים ורוצה להשתיקם כתב בעל שבט הלוי ז"ל דיש להקל (קובץ עץ חיים חט"ו דף קכ"ד בשמו).
היתר ה' – ניגוני התעוררות יג.עי' שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' שס"ח) דניגונים המעוררים הספד ובכי ונהי אין לאסור בימי אבילות. יד. וכן מה שכתב במועד לכל חי (סי' י' אות י"ט) גבי בין המצרים, ג"כ כתב ניגונים ששוברים הלב. ועכ"ז סיים דטוב שלא יזמרו כל עיקר עד שיעברו ימי בכי. [משמע דבכל השנה מותר, ודוקא בשוברים הלב]. טו. בשו"ת שבה"ל (ח"ו סי' ס"ט): מיהו עכ"פ אלו השומעים הכלי שיר שמשמיעים זמר קודש וזמר מצוה לעורר הלבבות, [ומכ"ש בעת סעודת חתונה], מותר, [במקום שאין איסור מיוחד לכך כמו בירושלים עיה"ק כידוע]. -ובשו"ת באר שרים (להג"ר אברהם יפה שלעזינגער אב"ד גענף, ח"ג סי' ס"ב) דן לענין להתעורר ע"י טעיפ של כלי זמר, והאריך דיש ללמוד מד' המאירי (גיטין ז. ד"ה כל) דהאיסור רק דרך קלות ראש. [עוד כתב דמד' שו"ת יד יצחק (ח"ג סי' שכ"ב), וכן משו"ת ערוגה"ב (או"ח סי' ס"ח), משדנו לענין שבת ולא התעוררו שגם בחול יש איסור, משמע דלא ס"ל כן, ואפשר מטעם זה דכל שאינו דרך הוללות ושעשוע שרי].
היתר ו' – טעיפס של דיבורי התעוררות ומלווה בכלי זמר טז. בשם אאמו"ר זצ"ל אודות טעיפס לילדים [ונשים] עם דברים טובים ונחוצים ומלווה עם מוזיק, שאין זה בכלל האיסור, כיון שהעיקר הדיבורים הטובים לנטוע יר"ש. (ר' חיים דוד ווייס נ"י כשהוציא טעיפס לילדים). יז.אמנם יש לחלק ולומר דאם חלק הכלי זמר נעשה באופן מומחה ואומנות, א"כ הכלי זמר אינו טפל ובזה אין להתיר. וכ"כ בקובץ עץ חיים (חט"ו דף קכ"ב). -עוד י"ל דהיתר אאמו"ר זצ"ל בעיקר לקטנים, וצע"ע.
היתר ז' – דרך ארעי וללמוד ניגונים חדשים יח. ביש"ש (גיטין פ"א סי' י"ז) כתב "ולא שרי אלא דרך ארעי או לשמוע קול ערב או דבר חדש. יוצא מדבריו היתר בין אם רוצה ללמוד זמר חדש, או אם רוצה לשמוע איזה קול ערב. ובא"א מבוטשאטש (סי' תק"ס מהדו"ת) כתב: וכנראה שהמלמד ניגונים לנגן בהם בשבת קודש או שבחות להשי"ת, אין קפידא ומותר לכו"ע היטב. (עכ"ד א"א).
יט. והנה ראיתי (קובץ עץ חיים חט"ו דף קכ"ב) מי שהתיר בפשוט לשמוע טעיפס מחזנות עפ"י דברי יש"ש הנ"ל דמותר לשמוע קול ערב. ולענ"ד אינו פשוט כ"כ, דהמנגן בחזנות ניגונים שלמים אינו סתם קול ערב. ובסידור היעב"ץ (ה' ת"ב חלון ו' סי"ג)) אסר אף בברית מילה ליקח חזן לנגן.
ער ברענגט אפאר אמאל אראפ ר' אליעזר'ס בירור הלכה אין עץ חיים.
הערשל'ס קרוין האט געשריבן:פאלגענד וואס איז געדרוקט געווען אין גליון קול קהילתינו פון קאשוי רב שליט"א, פארגאנגענע סוכות תשפ"ב. למעשה קען מען זען דא כמה היתרים, די וועלט איז נישט פארנארט, אויב אידישע קינדער טוען אזוי האט עס א יסוד, הגם דער רב שליט"א אליינס האט מתריע געווען אז דאס אלעס איז היתרים, אבער סאיז זייער שווער צו זאגן כדבריו אז ממש עס האט נישט קיין היתר. היתרים וואס קומט דא ארויס: ווער עס ליידט אויף די נערווען, חתונה, ברית מילה, יעדע מצוה (פאת שדך), פורים חול המועד וכדו', מוצאי שבת (קאשוי רב זצ"ל), כדאי נישט צו הערן ראדיא (ר"נ געשטעטנער זצ"ל), נייע ניגונים (בוטשאטש רב), קול ערב (ים של שלמה), ניגוני התעוררות (שבט הלוי), קטנים שלא הגיעו לחנוך
היתרים שונים
היתר כללי א' – לפקח עצבון א. בשו"ת שבה"ל כתב (ח"ו סי' ס"ט, וקצת מזה שם ח"ב סי' נ"ז אות ב'): דבר פשוט דהא דידן שנתרבו כ"כ הכלי שיר, הלב יודע שזה נקרא רגיל בהם [שאסר גם לרמ"א], כידוע ממנהג המחזיקים כלים אלה וכו'. ולמעשה לבושתינו ולצערינו כמעט נשכח הלכה פסוקה הזאת, ואין לנו לימוד זכות גמור. ומיהו עכ"פ וכו' או למי ששומע לפקח עצבונו, שי"ל שבגדר מצוה הוא, כאשר כבר כתב הגאון מהרש"ג (ח"ב סי' קכ"ה). [וראיתי בספר שערים מצוינים בהלכה (סי' קכ"ו אות ד') שכ' דהראדיו ששומעין חדשות ודברי מסחר, ובין דבר לדבר משמיע גם שירים על כלי שיר וא"א לצמצם, י"ל דאזלינן בתר רוב תשמישו, והעיקר והרוב נעשה למסחר וכו', ודומה למש"כ השו"ע (או"ח סי' תנ"א ס"ו) דאזלינן בתר רוב תשמישו וכו' ע"כ. ודברים תמוהים כ' דאין הכלי קובע אלא השמיעה קובעת דאסור לשמוע, כמש"כ הרמב"ם, ומה לי אם הכלי אין רובו לכך, ומה דאי אפשר לצמצם, זה יתכן דאז אינו מכוון לאיסור הנ"ל, ומה דהביא מסי' תנ"א מהכשר כלים דאזלינן בתר רוב תשמישו, על ראי' זו לא צריך להשיב כלל]. (עכ"ד). דברי המהרש"ג
ב. והיות שההיתר הנ"ל לפקח עצבונו מקורו בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' קכ"ה), והרבה סמכו ע"ז בזמנינו, לכן מהראוי להעתיק מדבריו שם ולראות על מה אדניו הטבעו. וכך לשון השאלה [ע"י הגה"צ מוה"ר ישראל חיים סאמעט מקליינווארדיין ז"ל]: אשר יש לו וויכוח עם חבירו בענין מה שנוהגין בכמה מקומות על סעודת חתונה או ברית מילה שמעמידים כלי הנקראת פאנאגראף והכלי עצמה מנגן נגונים ומזמורים, וחבירו טוען שיש בזה איסור מצד מה שמבואר במג"א (סי' תק"ס סק"י) בשם מהרי"ל דעשאוני בניך ככנור, ולכן הוא מונע מללכת על שום שמחה שהוא חושש שיעמידו שם כלי כזו. ומע"כ מיישב המנהג דלשמחת מצוה שפיר דמי. ועוד אפי' לא אריך למעבד הכי מ"מ אין למנוע מלילך בשביל זה על סעודת מצוה שהוא כמעט חיוב, ואי מנגנין בכלי כזו אפשר לסתום אזניו או לצאת החוצה. וע"ז באה התשובה [אחר שהקדים שאין זו שאלה כרגיל בהאסור והמותר, דכאן תלוי בהמקום הזמן והאדם], וזה תורף דבריו שם: הנה שמחה ובכיה על חורבן ביהמ"ק בזמה"ז שאנחנו בגלות והישראלים ובפרט הת"ח והתוה"ק המה בשפל המצב מאד עד שכמעט כשל כוחינו מלסבול, [ורק בחסד ד' עלינו נותן לנו כח לסבול], אם יש לנו רק לבכות ולהתאונן כל היום, או אדרבה יש לנו עכ"ז להיות תמיד בשמחה. בזה יש ב' דרכים, ואני מצאתי שבדבר זה נחלקו תנאים בגמרא בסוף מס' מכות (כד.-כד:), והוא ג"כ מדרש איכה (איכ"ר פ"ה י"ח) על הפסוק (איכה ה' י"ח) "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו", שם מביא הגמרא מעשה בר"ג וכמה תנאים שהיו הולכין עם ר"ע ושמעו בעיר רומי מנגנין העכו"ם בשמחה והתחילו הם בוכים על שאו"ה בשמחה ובתענוג גדול ואנו בצרה גדולה, ור"ע הי' משחק מטעם אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ וכו', בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו. ולכאורה קשה מכאן דמשמע שהודו לר' עקיבא ואמרו לו 'ניחמתני' על הנפסק בשו"ע (סי' תק"ס ס"ג) שגזרו שלא לנגן בכלי שיר מפני החורבן. ועל כרחך צריך ליישב דרק בקום ועשה אין לעשות שמחות שלא לצורך, אבל בשב ואל תעשה אין לנו להיות עצב אלא אדרבה להיות שמח במה שאנו יהודים, כמו שאמר ר"ע אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו עאכו"כ. אבל יותר נ"ל דיש ב' דרכים לעבודת השי"ת בזה, והוא משום דבאמת מבואר בס' שער הקדושה למהרח"ו ז"ל וכו' דיש ד' מדות אשר הם כמעט כל היסוד של עבודת השם ויסוד כל התורה והם בקדושה נגד ד' אותיות הוי"ה ואם ח"ו פוגם בד' מדות הללו פוגם בכל ד' אותיות הוי"ה ח"ו, ואחד מהם הוא עצבות, ואחד מהם הוא השיחה בטילה. וכן נראה בחוש שהעצבות הוא מדה רעה מאד, שהרי יסוד של עצבות הוא שהוא בכעס על השי"ת שמנהג ח"ו עולמו שלא כדין שאינו נותן לו כפי רצונו ומביא לידי כמה עבירות, ואפילו העצבות על העבירות לא טוב הוא כמש"כ בספר לקוטי אמרים מהתניא ז"ל, ויוכל להביא ח"ו אפי' לידי מאבד עצמו לדעת, וכמו ששמעתי וגם כמעט ראיתי בעיני. וא"כ מי שהוא עלול בטבעו לבוא לידי עצבות ח"ו, בוודאי אין עליו חטא אם שומע קול פאנאגראף להפיג צערו. ולעומת זה הרי גם שיחה בטילה הוא מהד' מדות רעות ואדם שהוא עלול לשיחה בטילה, שהוא בטבע אינו בעל עצבות, בודאי יש עליו איסור לשמוע קול פאנאגראף ושייך ביה יותר האיסור של עשאוני בניך ככנור. ולכן שפיר אמרתי שזה נשתנה לפי האדם והמקום והזמן וא"א לומר בי' שום כלל, דאין אדם יודע מטמונותיו של חבירו, ולאו כל האנשים שווים בזה. [ועכ"ז למעשה נ"ל יותר דברי הת"ח שמביא מעכ"ת שדעתו למנוע מלילך למקומות כאלו שמנגנים שם ע"י פאנאגראף והדומה להם, שמה שטוען מעכ"ת דמצוה רבה לילך לסעודת מצוה, לדעתי לא נאמר אלא במקום שיש לחוש שאם הוא לא ילך לא יהי' שמה מנין, אבל באופן אחר לדעתי אין לך מצוה רבה מלישב בביתו ולעסוק בתורה לידע הדינים וההלכות שצוה אותנו הקב"ה בכל פרטיהן, והרי מבואר ביו"ד בה' ת"ת דמצוה שאפשר לקיים ע"י אחרים אין לבטל ת"ת עבורה. ועובדא ידענא כשלמדתי אצל מורי הגה"צ בעל מהר"ם שיק זצ"ל, ולעת חתונתי הלכתי להפרד ממנו וליטול ממנו ברכתו, א"ל זקני ע"ה שהי' מהבע"ב החשובים בעיר חוסט שיאמר לי שלא אלך על כל הסעודות והשמחות. וא"ל מורי זצ"ל הנ"ל בלשון אשכנז: "אז מען זיצט און מען לערנט האט מען קיינמאל נישט קיין חרטה". ומאז הרבה פעמים נזכרתי בדבריו הקדושים וראיתי בנסיון כי הם אמיתים ונכונים, כי כמעט בכל השמחות והסעודות יש הוללות, ועכ"פ לת"ח היכול לברר הלכה, פשוט כביעתא בכותחא שטוב לו לישב בביתו ולברר הלכה שגדול יותר מכל השמחות של זמן הזה חוץ במקום נחוץ מאוד (עכ"ד). וע"ע שו"ת יד יצחק (ח"ג סי' שכ"ב) שדן שם לענין שבת להעריך פאנאגראף למי שסובל על חולי הנקרא נערוועז, והי' כנגן המנגן בזה הקל חליו ותהי לו לרפואה וכו' (עכ"ד). ואף שלא דיבר להדיא מאיסור כלי זמן יש ללמוד מדבריו שהתירו בזה רק מטעם חולי על הנערוון. וכן יש ללמוד משו"ת ערוגה"ב (או"ח סי' ס"ח) שהשיב לאותו שואל ביד יצחק הנ"ל והשאלה ממש באופן ההוא במקום חולי וכנ"ל. וכבר נזכר ענין זה של נגינה להציל מעצבון, ברמב"ם (שמונה פרקים פ"ה) מי שהתעורר עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת הניגונים במיני זמר וכו'. ובאותו לשון כתוב גם במגדל עוז (נוה חכם חלון ב').
הערות על היתר לפקח העצבות ג. הנה נפוץ בפי כל שהמהרש"ג התיר משום עצבים חלשים [שוואכע נערוון], וכאילו זה היתר על הכלל כולו. אמנם המעיין בדבריו [ונעתק קצת לעיל] יראה שלא התיר אלא למי שעלול בטבעו לבא לידי עצבות באופן קשה [עד שכתב דלפעמים יכול להביא ח"ו לידי מאבד עצמו לדעת]. וע"ע במהרש"ג (ח"ה סי' ג') בענין כלי זמר שכ' "במקום צורך כגון פרנסה או לצורך רפואה קצת הם מותרים", משמע דרק אם יש ענין של רפואה יש היתר. ד. עוד העירו על היתר הזה (קובץ עץ חיים חט"ז דף רח"צ אות ד') שצריכים להתבונן דהלא בדרך כלל זה בזיון גדול כשאומרים לאדם שהוא בעל נערוון חלשים, ופתאום לצורך היתר זה כל אחד מסכים שיפסקו לו שהוא חולה הנפש רח"ל. וידוע מה שמפרשים (אור החכמה דרוש לר"ה בשם מרן הבעש"ט זי"ע) הפסוק (תהלים י' ג') "כי הלל רשע על תאות נפשו", שהרשע נעשה סבלן ועניו גדול כהילל הזקן בשביל תאות נפשו. וצריכים להתיירא מהמבואר במשנה (סוף פאה פ"ח מ"ט) "וכל מי שאינו לא חגר ולא סומא ולא פסח ועושה עצמו כאחד מהם אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם וכו'". ועוד דעצם הדבר מופרך לגמרי בזמנינו, כי ליהוי ידוע שאפילו חכמי הגויים מודים כהיום שהנגינה החדשה, שזהו רוב ככל הטעיפם הנמכרים בשוק, אינו מרגיע הנערוון כלל אלא אדרבא מטשטש את המוח ומזיק להנערוון. וניסו את זה אפילו על בעלי חיים וצמחים וראו בזה דברים נוראים איך זה השפיע לרעה עליהם. וכבר נדפסו בזה כמה ספרים בבירורים נפלאים עד היכן הדברים מגיעים. וא"כ הרי זה ממש כשותה מים מלוחים להשקיט צמאונו. [והוא דוגמא למי שבא לבקש היתר לעשן באופן שיש בו חשש איסור בטענה שהוא צריך לכך מחמת בריאות גופו, אחר שגלוי וידוע לכל העולם שהוא מזיק לגוף ולנפש...].
היתר כללי ב' – להנצל עי"כ מלשמוע שירים תפלים ה.בשו"ת להורות נתן (ח"ד סי' מ"ו): יש לעורר על מה שנפרץ כעת שמשמיעים שירים מכלים המיוחדים לכך ומזמרים פסוקים ונוסחאות של תפלות אשר לכאורה יש בו משום בניך עשאוני ככנור וכו' ברם אף אם תמצא לומר דמשום עשאוני בניך ככנור ליכא [דזה דוקא בפה ולא בכלי] אולם הלא מבואר בשו"ע שגזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני כלי זמר וכו' הנה מבואר דעת המחבר וכו' דאסור לשמוע שיר אף שלא על היין ואף שלא בדרך רגילות, אולם לדעת הרמ"א ז"ל אינו אסור אלא בדרך רגילות או בבית המשתה אף שאינו רגיל וכו' ומצאתי קצת לימוד זכות שלא למחות בזה להמוני העם, ממה שכתב רבינו החת"ס בתשובה (אגרות סופרים כתבי החת"ס סי' ג') על דבר שאסר בקהל קדשו לשחק בשחוק קוויטלעך ומתוך הבטלה באו לידי מחלוקת ולשה"ר, וכתב שישראל בני נביאים הם וקדמינינו הנהיגו כן להעסיקם בכגון זה כדי שלא יבואו לידי קטטה והשחתה וכו' והנה כהיום נשמעים בראש חוצות שיר של תיפלות מבעלי הראדיא השפלים אשר כל מגמתם להפיץ ארס של זוהמא בלבות שומעיהם, ולרבים מעמי הארץ ונשים קשה לעמוד בנסיון שלא לשומעם, ולכן מוטב שישמעו שירים המיוסדים על פסוקים כדי למונעם מאיסורא רבה לשמוע קול זמר סטרא דמסאביתא, ועל דרך שהתיר החת"ס שחוק הקוויטלעך כדי למנוע מהמוני העם להכשל באיסורים חמורים, וכעין הא דקידושין (כא.-כא:) "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות [מסוכנות, אע"פ שהיא מאוסה] ואל יאכלו בשר תמותות נבלות". וממילא מובן שאין זו תקנה לתלמידי חכמים ומדקדקים במצוות, וכמש"כ החת"ס ז"ל. [ואף שכתבנו קצת לימוד זכות שלא למחות לההמונים היינו רק כששומעים שירי פסוקים בביתם, אבל מה שפרצו להקהיל קהלות ברבים להשמיע שירים בפה ובכלי באיצטלא של יראת ה', הנה יש בזה איסור מדינא, וכמש"כ המג"א (סי' תק"ס סק"ט) בשם הב"ח דשירה אפילו בפה ואפי' באינו רגיל אסור וכו', ומכ"ש להקהיל קהלות בפומבי ולזמר דאסור. ואף אם מתכוונים ליתן את ההכנסות לדבר מצוה, ה"ז מצוה הבאה בעבירה. ומלבד איסור השיר הוא מביא מכשולות הרבה ושומר נפשו ירחק מהם וכו'] (עכ"ד).
כלי שיר גופא חמור ו. ראה מה שכתב הג"ר עקיבא סופר אב"ד פרעשבורג זצ"ל [בתוך תשובה להרב מהעלמעץ ז"ל בשנת תשי"ט (נדפס בטהרת יו"ט על ספר יסוד יוסף ח"ט דף מ"ד): במה שכתב שבהמדינה שם [אמעריקע?] שמנהג רח"ל שהאבות לוקחים לבנותיהם כלי זימרה קלאוויר [פיאנא] אפי' בבתי כמה מהיראים, ומענה בפיהם הלא בגליל העליון אפי' בעיר המעטירה פרעסבורג לוקחין כלי טמא הלזה בביתם באין מוחה. ע"ז אומר הרוצה לשקר ירחיק עדותו, לא די להם שעושין מעשה זמרי ליקח כלי זמר לביתם נארישקייט הזאת שמלתם כבר אמורה בגמ' (סוטה מח.) זמרא בביתא חורבא בסיפא, אלא משמיצים את שם בעלי בתים היראים דקהלתינו הק' לשעבר שהיו רחוקים מאד מן הכיעור והדומה לו, ולא נמצא כלי זמר כלל לא בביתם בית נאמן לה' ולתורתו. חוצפא יתירא נקטו להו הני אינשי לשקר ולומר דברים כאלה. וכ"ז ידוע לכל באי שער קהלתינו הק' וכו' (עכ"ד). ז. ובשו"ת תפארת נפתלי (סי' מ"ב) כתב [בשנת תשי"ח להרה"ג הנ"ל]: ואת אשר דרוש דרש מעכ"ת ידידי נ"י בלהבות אש למנוע נארישקייט אשר נעשתה גם א%D9C בני תורה שלומדים בנותיהם הקטנות לנגן בקלאוויר [פיאנא] רח"ל, טוב עשה מעכ"ת נ"י בדבר הזה לדרוש כהלכה, ואשרי שלו ככה לעמוד בפרץ, כי זה הוא מעשה בליעל להפקיר בנותיהם לגדלם על דרכי הפריצות להיותן מעוברי עבירה להרבות שחוק וקלות ראש וכו' זמרא בביתא חורבא בסיפא וכו' ואיתא בשו"ע וכו'. ואין מקום לבעל דין לומר דלהתלמד שאני שהרי אם נאסור ללמד לנגן בכלי שיר מי ינגן לשמח חתן וכלה שהיא מצוה גדולה לשמחם וכו', אמנם עכ"ז אמרו (קידושין פב:) "אשרי מי שאומנתו בושם, אוי לו מי שאומנתו בורסקי, ואם אמרו כן מחמת צערא דגופא ליעץ להתרחק מאומנות בורסי, על אחת כמה וכמה צריכין להתרחק מאומנות שהיא סכנה לנשמה. והיא בדוק ומנוסה שכל המתלמדים בקטנותם לנגן בקלאוויר המה ארח לחברי פועלי און ומתגדלים על דרכי הפריצות וכו' (עכ"ד). ח.ורבינו אאמו"ר זצ"ל כתב בקונטרס קצה השמים (פ"א סי' ט' אות א'): במס' גיטין (ז.) שלחו לי' למר עוקבא זמרא מנא לן דאסיר וכו', ומבואר בש"ס שם ושו"ע או"ח (סי' תק"ס) פרטי ההלכות, וע"י הגליות ונדודים נשכח כמעט איסור זה, שבאנו למדינות אשר הכל רק לבקש משחקים שירה וזמרה, [וכלי משחית הנקרא ראדיא וכו'], ומתרגלים תמיד לשירה וזמרה במינים שונים. וזכור אזכרה בימי ילדותי כשהיה פיאנ"א [קלאווי"ר בל' אשכנז] באיזה בית, אז איש חרדי לא רצה ליכנס לבית הזה. והנה כל כלי המוזיק מבלבל דעת הילדים ומתרגלים לזה כנראה בחוש, והרבה שנושאים עמהם כלים קטנים למוזיק בבחינת וחטאתי נגדי תמיד (עכ"ד). ולהלן שם (פ"ב סי' ז' אות ג') נראה ג"כ שנקטו רבינו זצ"ל בפשוט לאיסור: ומלבד איסור של סתם זמר [וכנ"ל] הלא הוא וכו'. (עכ"ד). ט. ובשו"ת שבה"ל כתב (ח"ו סי' ס"ט), אחר שטרח ללמד זכות על מה ששומעים כלי זמר (הובא למעלה), כתב: ופשיטא דאין זה נותן היתר ללמוד כלי שיר ולהחזיק סתם על מנת לשורר סתם, וגורם חמור מזה שהולכים ללמוד במקומות אסורים, ובאים שם לידי איסור תערובת אנשים ונשים, וגם צריכים לשורר בפה ולהכשיל בקול באשה ערוה. ועי' בספר יוסף אומץ המפורסם מאחד מגאוני אשכנז שמלפני מאות שנה (ה' ט' באב) שהרעים על בעלי הבתים של פראנקפורט על שהם לומדים בנותיהם כלי שיר נגד ההלכה המפורשת. והנה אין בידינו לבער בבת אחת הפרצה הזאת, ואשרי אדם שומע לי לא לפרוץ בזה, ועכ"פ חלילה להחזיק בית הכלי שיר שקוראים כהיום 'אורגאן', שכולל כמה כלי שיר ורבותינו ואבותינו הקפידו מאד ע"ז, ומי יתן שדורינו יבין שכל החיים שלנו וכל הנהגת הבית בית חרדי ויראי ה' צריך שיהיה משוער עפ"י הלכה ושו"ע, ובכלל זה ענין הנ"ל וכו' (עכ"ד). י. ובאמת שכבר החמיר בזה בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סוסי' שס"ח) שנשאל על בנות ששכרו מי שמלמדם מוזיק, ונעשו אבלים אם מותרים להמשיך ללמוד דהוי הפסד גדול, ע"ז כתב: מיהו י"ל דוקא במי שלומד אומנות כדי להחיות את נפשו [יש להתיר משום פסידא], אבל בנידון הנ"ל שכל לימוד המוזיק הוא רק שחצנית ולא לפרנס אח עצמו, בזה אדרבה איסורא איכא, דכבר אמרו חכז"ל משעה שחרב ביהמ"ק גזרו שלא לנגן בכלי שיר ובכל מיני כלי זמר אסור, וכמבואר באו"ח (סי' תק"ס ס"ג), וא"כ אם לומדים [מוזיק] הוי איבוד ממון וגם עבירה, בכה"ג ודאי א"א לומר דיהי' מותר משום הפסד ממון, אדרבה אם לומדים איכא ב' עבירות (עכ"ד).
ג' – לצורך מצוה שמחת חתן וכלה כבר הובא למעלה דברי התוס' (גיטין ז. ד"ה זמרא) ד"שיר של מצוה שרי כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה", וכן פסק הרמ"א (סי' תק"ס ס"ג): וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי. ופשוט דהיינו גם בכלי שיר, וכמ"ש הרמ"א 'הכל שרי', וכן מבואר להדיא בד' אחרונים (עי' לבוש שם סוף ס"ה, ב"ח שם סוף אות ז', של"ה מס' תענית נר מצוה, ועוד). -וטעם למה התירו בזה, דכבר כתב הטור (או"ח סי' של"ח ס"ב) בשם הראבי"ה דאין שמחת חתן וכלה בלא כלי שיר. ובמהרי"ל (ה' עירובי חצרות) שפעם גזר המושל [אחר שמתה מושלת המדינה צוה לכבודה שלא לנגן שנה אחת בשום כלי שיר בכל המדינה, ואירע נישואין בישוב אחת תחת ממשלתו, ושאלו ממהרי"ל והורה להם הרב שלא יעשו נשואין בלי כלי זמר שהוא עיקר השמחה של חתן וכלה, ואם א"א במקומם ילכו למקום אחר. הובא במג"א (שם סק"ד). [ורק בירושלים עיה"ק תובב"א גזר הגאון בעל אמרי בינה זצ"ל תקנה בשנת תרכ"ה [ששלט אז חולי הכאלערע רח"ל] שלא לזמר בשמחת חתן וכלה בכלי שיר במינים ועוגב רק בתוף, משום ב' טעמים א' משום שלא יבוא לידי תערובת אנשים ונשים. ב' משום חורבן הבית. והחזיק בתקנה זו הגאון מהרי"ל דיסקין באמרו בודאי ירושלים ראוי כן דחורבן הבית נגד עינינו. (עי' שו"ת שלמת חיים ח"א סי' ע"ז. [וטעם שראו לגזור אז, משמע דעד אז לא הי' מצוי כלי זמר כלל שם שלא היו שם אומנים ובקיאים בזה, ובתקופה ההוא באו מחו"ל אנשים מומחים בחכמה זו ולכן ראו לעשות תקנה. ואכ"מ. (עי' קובץ בית אהרן וישראל שנה י"א גליון ה' דף ק"ה). ב. והנה במקור הדבר בד' התוס' (גיטין ז. ד"ה זמרא) הלשון "כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה", וכ"כ ב"ח (סי' תק"ס אות ו') "דלא התירו אלא בחופה משום שמחת חתן וכלה", וכ"כ של"ה (מס' תענית נר מצוה) "ואין היתר אלא לשמח חתן וכלה ביום חתונתם. אבל מלשון הרמ"א (סי' תק"ס ס"ג) שכ' "בבית חתן וכלה" יש לדייק קצת דלאו דוקא בעת הנשואין, ויש לדחות. אמנם הדבר מבואר להדיא ביש"ש (גיטין פ"א סי' י"ז) שכתב: ואף שבתוס' לא הוזכר אלא חופה, מ"מ מאחר שכתב שיר של מצוה שהוא לשמח חתן וכלה, א"כ כל ימי המשתה בכלל, וכן עיקר דהא עיקר כלי זמר לא שרי אלא לשמח חתן וכלה.
סעודת ברית ג. מלשון הרמ"א (סי' תק"ס ס"ג) שכתב "וכן לצורך מצוה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי", יש מקום ללמוד דגם בשאר מצוה מותר, שהרי כתב 'כגון בבית חתן וכלה'. אמנם לא נראה כוונתו כן אלא חתן וכלה דוקא, דדוקא שם הוי מצוה דוקא בכלי שיר, כמובא לעיל מטור ומהרי"ל, משא"כ שאר מצוות אין לומר דכלי זמר הוא חלק מן המצוה. ואכן כן למד בד' הרמ"א ביפל"ל (ח"ב סי' תק"ס אות ז') שכתב על דברי הרמ"א: ושמע מינה דבסעודת ברית מילה אסור, כמו שכתב הרב יעב"ץ בסידורו (ה' ת"ב חלון ו' סי"ג) [אפי' ליקח חזן לנגן מי שבירך]. והטעם לחלק נראה כדכתב הרב מעשה רוקח (ה' תפלה פי"ב הי"ח) [משום דחתן דומה למלך שמזמרין לפניו בכלי שיר]. וד' היעב"ץ הנ"ל הביאו גם בס' מועד לכל חי (סי' י' אות צ"ו). ד. והנה בס' אות חיים ושלום (סי' רס"ה סקכ"ט) תמה על דברי היעב"ץ, והאריך דאדרבה מצוה להרבות בשמחה בסעודת ברית [ובפרט שהקלים והמתחדשים התחילו להקל לעשות רק במשקה קאפע, ובכמה מקומות אין עושין סעודה כלל]. (עכ"ד). אמנם לענ"ד לא מבורר בדבריו דמתיר אפי' בכלי שיר, דהרי קאי על היעב"ץ דאסר לנגן אפי' ע"י חזן. וכ"נ קצת מהראי' שהביא באות חיים ושלום נגד היעב"ץ מסעודת שבת ויו"ט [דאף שאין אומרים 'שהשמחה במעונו' מזמרים], והיינו ודאי שירה בפה. [אולם מדבריו שם בסוף אולי יש לדייק דמתיר גם בכלי זמר]. אבל בכפה"ח (סי' תק"ס אות ל"ד) כתב על דברי היעב"ץ הנ"ל: "ומיהו מנהג העולם להקל בכל דבר מצוה כגון למילה ופדיון הבן וכיוצא", ומדסתים וקאי על דברי הרמ"א, משמע קצת דמתיר גם בכלי שיר. וכן נראה מד' החיד"א (חיים שאל ח"א סי' כ"א) דמותר כלי שיר בברית מילה [למנהג הספרדים].
שאר סעודות ומסיבות של מצוה ה.בערוה"ש (סי' תק"ס ס"ז) מתיר כלי שיר בסעודת סיום מסכת לשמוח בשמחת התורה. ו. בהכנסת ס"ת מנהג העולם להקל לנגן בכלי שיר. [לא מצאתי מקור לע"ע]. אבל אצל בעל אהבת ישראל מוויזניץ זצ"ל לא הי' כלי שיר בהכנסת ס"ת (קובץ עץ חיים חט"ו דף קי"ז בשם אדמו"ר הר"מ מוויזניץ זצ"ל). ומנהג באבוב שלא התירו כלי שיר לצורך מצוה חוץ מהכנסת ס"ת [ושמחת חתן וכלה, כמובן] (קובץ עץ חיים חט"ו דף קי"ז).
לסעודת מצוה בכלל ז. בס' שלחן שלמה (סי' תק"ס ס"ד) כתב "ובסעודת מצוה יש להתיר לשיר בין בפה בין בכלי וכ"ש לכבוד חתן וכלה. -וכן מד' כפה"ח (סי' תק"ס אות ל"ד, הובא לעיל) שכתב: ומיהו מנהג העולם להקל בכל דבר מצוה כגון למילה ופדיון הבן וכיוצא, משמע קצת דמיקל בכל סעודת מצוה. -וכ"כ במנחת יצחק (לקוטי תשובות סי' מ"ז): אמנם בנוגע לסעודת מצוה אף שאינו שמחת חתן וכלה, כבר נהגו העולם להקל ויש להם על מי לסמוך. -וכ"כ בשו"ת פאת שדך (סי' נ"ו) דבזה"ז מקילין גם בשאר מצוות וכבר נהגו בדורות שלפנינו כעין זה. ח.ברם בשו"ת רבינו יעקב מליסא (סי' ד') כתב [לענין כלי זמר בתפלה] דדוקא בשמחת חתן וכלה התירו דעצם השמחה הוי מצוה משא"כ בשאר מצוות. [ויש לדחות קצת דעיקר שאוסר שם הוא בשעת התפלה]. -וכ"כ בשו"ת משנה שכיר (או"ח סי' קמ"ט [ח"ב סי' רכ"ג]) שגם בסעודות מצוה ואפי' בפורים אסור לשמוע כלי שיר. וע"ע שו"ת תורה לשמה (סי' תפ"ד),
היתר ד' – בזמנים ואופנים מיוחדים ט. אאמו"ר זצ"ל כפי זכרוני [כשנשאל אודות מסיבה לבנות מטעם הבית חינוך] הי' מתיר קצת מוזיק במוצ"ש, מטעם שכן ראו אצל כמה צדיקים י. בפורים מותר, מטעם דאין אבלות בפורים (קובץ עץ חיים חט"ו דף קי"ח). ויש שאסרו בפורים. יא. בחוה"מ. עי' באה"ט (סי' תקל"ד סק"ה) שהביא דברי שו"ת שער אפרים (סי' ל"ו, ובסוף התשובה גם בנו אוסר) שאוסר לנגן בכלי שיר בחוה"מ, מטעם שמא יתקן כלי שיר. אבל בשו"ת שבו"י (ח"א סי' כ"ה) ["בחוה"מ סוכות ויהי כמנגן המנגן"] מתיר. והביא דבריו בשע"ת (סי' תקל"ד סק"ה) והוסיף שכן התירו באבן השהם (סי' נ'), ובמחב"ר (סי' תקמ"ו אות ב') בשם עץ החיים (למהר"ח אבולעפיא ח"ב דף קמב:). -משמע מזה דלא חששו משום איסור אבילות, והוא דלא נוהג אבילות בחוה"מ (עי' ?, וע"ע שוע"ה סי' תס"ז סס"ה, ושם סי' תרכ"ט). אמנם אפשר דוקא בסוכות [וכמו דמיירי ביה בשבו"י הנ"ל], אבל בחוה"מ פסח משום ספירה, הרי כתב בפרמ"ג (סי' תצ"ג משב"ז סק"ב) דאסור ריקודים. וכבר מובא בדברינו (בהלכות ימי הספירה) מד' האחרונים דכלי שיר דינו כריקודין. [אמנם תלוי מתי נוהגין בעניני אבילות בספירה דלמנהג אשכנז מותר עד ר"ח אייר]. >אבל יש מתירין גם בפסח, עי' ספר בין פסח לשבועות () דהמנהג להקל?. ובס' מקדש ישראל (ספירה סי' ס"ז) כתב להקל עכ"פ אצל הסעודה דהוי סעודת מצוה. ובשו"ת משנ"ה (ח"ח סי' קפ"ח) הניחו בצ"ע מכח דברי הפרמ"ג הנ"ל. ושמעתי בשם אאמו"ר זצ"ל שאמר שאין ראוי לשמוע כלי זמר בחוה"מ פסח (ר' זלמן לייב לעבאוויטש נ"י).
יב. לקטנים [שלא הגיעו לחינוך]. עי' לעיל שכתבנו להתיר לזמר בפה כדי שיישן התינוק. אבל בכלי זמר יש לאסור [דמשמע בה' ת"ב לענין כיבוס דגם אצלם שייך אבלות דחורבן]. אבל אם הקטנים שובבים ורוצה להשתיקם כתב בעל שבט הלוי ז"ל דיש להקל (קובץ עץ חיים חט"ו דף קכ"ד בשמו).
היתר ה' – ניגוני התעוררות יג.עי' שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי' שס"ח) דניגונים המעוררים הספד ובכי ונהי אין לאסור בימי אבילות. יד. וכן מה שכתב במועד לכל חי (סי' י' אות י"ט) גבי בין המצרים, ג"כ כתב ניגונים ששוברים הלב. ועכ"ז סיים דטוב שלא יזמרו כל עיקר עד שיעברו ימי בכי. [משמע דבכל השנה מותר, ודוקא בשוברים הלב]. טו. בשו"ת שבה"ל (ח"ו סי' ס"ט): מיהו עכ"פ אלו השומעים הכלי שיר שמשמיעים זמר קודש וזמר מצוה לעורר הלבבות, [ומכ"ש בעת סעודת חתונה], מותר, [במקום שאין איסור מיוחד לכך כמו בירושלים עיה"ק כידוע]. -ובשו"ת באר שרים (להג"ר אברהם יפה שלעזינגער אב"ד גענף, ח"ג סי' ס"ב) דן לענין להתעורר ע"י טעיפ של כלי זמר, והאריך דיש ללמוד מד' המאירי (גיטין ז. ד"ה כל) דהאיסור רק דרך קלות ראש. [עוד כתב דמד' שו"ת יד יצחק (ח"ג סי' שכ"ב), וכן משו"ת ערוגה"ב (או"ח סי' ס"ח), משדנו לענין שבת ולא התעוררו שגם בחול יש איסור, משמע דלא ס"ל כן, ואפשר מטעם זה דכל שאינו דרך הוללות ושעשוע שרי].
היתר ו' – טעיפס של דיבורי התעוררות ומלווה בכלי זמר טז. בשם אאמו"ר זצ"ל אודות טעיפס לילדים [ונשים] עם דברים טובים ונחוצים ומלווה עם מוזיק, שאין זה בכלל האיסור, כיון שהעיקר הדיבורים הטובים לנטוע יר"ש. (ר' חיים דוד ווייס נ"י כשהוציא טעיפס לילדים). יז.אמנם יש לחלק ולומר דאם חלק הכלי זמר נעשה באופן מומחה ואומנות, א"כ הכלי זמר אינו טפל ובזה אין להתיר. וכ"כ בקובץ עץ חיים (חט"ו דף קכ"ב). -עוד י"ל דהיתר אאמו"ר זצ"ל בעיקר לקטנים, וצע"ע.
היתר ז' – דרך ארעי וללמוד ניגונים חדשים יח. ביש"ש (גיטין פ"א סי' י"ז) כתב "ולא שרי אלא דרך ארעי או לשמוע קול ערב או דבר חדש. יוצא מדבריו היתר בין אם רוצה ללמוד זמר חדש, או אם רוצה לשמוע איזה קול ערב. ובא"א מבוטשאטש (סי' תק"ס מהדו"ת) כתב: וכנראה שהמלמד ניגונים לנגן בהם בשבת קודש או שבחות להשי"ת, אין קפידא ומותר לכו"ע היטב. (עכ"ד א"א).
יט. והנה ראיתי (קובץ עץ חיים חט"ו דף קכ"ב) מי שהתיר בפשוט לשמוע טעיפס מחזנות עפ"י דברי יש"ש הנ"ל דמותר לשמוע קול ערב. ולענ"ד אינו פשוט כ"כ, דהמנגן בחזנות ניגונים שלמים אינו סתם קול ערב. ובסידור היעב"ץ (ה' ת"ב חלון ו' סי"ג)) אסר אף בברית מילה ליקח חזן לנגן.
WOW!! כ'בין שוין נישט אזוי דיסעפוינטעד אז ר' לעיזער איגנארירט די היתר וואס כ'האב געברענגט, פון ר' עובדה' יוסף ( יחוה דעת חלק א' ס' מ''ה עיין לעיל) ער איגנארירט מיך נישט, נאר ער דארף יעצט אוועקגעבן שעות אויב נישט טעג און וואכן, איבערצוקוקען אזעלכע לאנגע תשובות, באמת דערמאנט ער דאס אויפן שמועס, אבער דא זע איך עס לייוו,
הערשל'ס קרוין האט געשריבן:פאלגענד וואס איז געדרוקט געווען אין גליון קול קהילתינו פון קאשוי רב שליט"א, פארגאנגענע סוכות תשפ"ב. למעשה קען מען זען דא כמה היתרים, די וועלט איז נישט פארנארט, אויב אידישע קינדער טוען אזוי האט עס א יסוד, הגם דער רב שליט"א אליינס האט מתריע געווען אז דאס אלעס איז היתרים, אבער סאיז זייער שווער צו זאגן כדבריו אז ממש עס האט נישט קיין היתר.
זיין טאטע בעל ברכת שמים האט יא געשריגן אז סאז נישטא קיין היתר איינער פון די תנאים וואס קאשוי רב זצ”ל האט געהייסן ובלכתך בדרך טעיפס, אז ער זאל בשום אופן נישט פארקויפן קיין טעיפס מיט מוזיק
נשתנו הטבעים.
נשתנו הטבעים נוצט מן נישט אויף מתיר צו זיין איסורים חוץ ביי די רעפארמער.
געהערט לעצטנס אז די רעפארמער האבן מתיר געווען פרויען נישט צו פאסטן קיין תעניתים (חוץ תשעה באב און יום כיפור) מיטן תירוץ אז היינט איז מען שוואכער ווי אמאל.
הערשל'ס קרוין האט געשריבן:פאלגענד וואס איז געדרוקט געווען אין גליון קול קהילתינו פון קאשוי רב שליט"א, פארגאנגענע סוכות תשפ"ב. למעשה קען מען זען דא כמה היתרים, די וועלט איז נישט פארנארט, אויב אידישע קינדער טוען אזוי האט עס א יסוד, הגם דער רב שליט"א אליינס האט מתריע געווען אז דאס אלעס איז היתרים, אבער סאיז זייער שווער צו זאגן כדבריו אז ממש עס האט נישט קיין היתר.
זיין טאטע בעל ברכת שמים האט יא געשריגן אז סאז נישטא קיין היתר איינער פון די תנאים וואס קאשוי רב זצ”ל האט געהייסן ובלכתך בדרך טעיפס, אז ער זאל בשום אופן נישט פארקויפן קיין טעיפס מיט מוזיק
נשתנו הטבעים.
נשתנו הטבעים נוצט מן נישט אויף מתיר צו זיין איסורים חוץ ביי די רעפארמער.
געהערט לעצטנס אז די רעפארמער האבן מתיר געווען פרויען נישט צו פאסטן קיין תעניתים (חוץ תשעה באב און יום כיפור) מיטן תירוץ אז היינט איז מען שוואכער ווי אמאל.
איך דארף דיך אפילו ענטפערן? ווי קומט דא אריין א חשש סכנה ופיקוח נפש, און אפילו עס איז נישט ממש א סכנה, האבן די חכמים נישט גוזר געווען במקום חולי.
לפי עניות דעתי האט געשריבן:זיין טאטע בעל ברכת שמים האט יא געשריגן אז סאז נישטא קיין היתר איינער פון די תנאים וואס קאשוי רב זצ”ל האט געהייסן ובלכתך בדרך טעיפס, אז ער זאל בשום אופן נישט פארקויפן קיין טעיפס מיט מוזיק
נשתנו הטבעים.
נשתנו הטבעים נוצט מן נישט אויף מתיר צו זיין איסורים חוץ ביי די רעפארמער.
געהערט לעצטנס אז די רעפארמער האבן מתיר געווען פרויען נישט צו פאסטן קיין תעניתים (חוץ תשעה באב און יום כיפור) מיטן תירוץ אז היינט איז מען שוואכער ווי אמאל.
איך דארף דיך אפילו ענטפערן? ווי קומט דא אריין א חשש סכנה ופיקוח נפש, און אפילו עס איז נישט ממש א סכנה, האבן די חכמים נישט גוזר געווען במקום חולי.
ישרן האט געשריבן:ביי תענית שטייט קלאר אז די חכמים האבן מתחילה נישט גוזר געווען במקום חולי, וואס דאס שטייט נישט דא, אלזא דארף מען בקום ועשה מתיר זיין א איסור מכח נשתנו הטבעים אז יעדער איז היינט חולי נפש. איך הער. אגב אמאל איז נישט געווען נישט קיין פילן און נישט קיין טעראפי און מהאט געלעבט סאאאאאאאך מער אנגעשטרענגט ווי די היינטיגע ספוילד דשענערעישן.
דבר פשוט מאוד אז היינטיגע פרויען זענען שוואכערע גופים ווי די פריעדיגע דורות. אלע דיינים רעכן זיך מיט דעם לגבי פאסטן און נאך ענינים. דבר פשוט מאוד אז די היינטיגע קינדער זענען שוואכערע גופים ווי די פריעדיגע דורות און אלע מחנכים רעכען זיך מיט דעם. פשוט מען פרעגט א שאלה פון א דיין און דעת תורה אויף יעדען שאלה און אופן ווען ס׳איז נוגע. אבער ביטע נישט לייקענען די פשוטע פאקט. געספוילד איז אויך ריכטיג.
לגבי די נושא פון מוזיק רעד איך נישט אריין, יש״כ פאר די אלע מ״מ פון אלע חברים דא, א מחיה צי לערנען איבער דעם נושא.
