הגה"ק רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה זצוק"ל נולד בשנת תרי"א בעיירה סאבין שבפולין. וכבר בשחר נעוריו נכרו כשרונותיו, והוא נודע בכינוי "העילוי מסאבין".
אביו ר' אברהם יצחק ע"ה, היה מחסידי ר' יהושע'לע זעליחובער זצ"ל, רבי מאיר יחיאל ממוגלניצא זצ"ל (שעל שמו נקרא) ורבי אלימלך מגרודז'יסק זצ"ל. אביו לקחו עמו אל בית רבו בגרודז'יסק, ושם קיבל הרבה מתורת החסידות. כמו כן למד אצל רבי יהושע מקוטנא והתפרסם כבעל מוח חריף וכמתמיד ובקי כידוע.
בשנת תר"מ, בהיותו בן כ"ח, נבחר לאב"ד בסקרענוביץ, ובשנת תרמ"ט נקרא על ידי קהילת אוסטרובצה לשמש בה כאב"ד ומרא דאתרא, ושם ישב לאורך ימיו ושנותיו.
בשנת תרנ"ב, נפטר רבו הרה"ק ר' אלימלך מגרודז'יסק זצ"ל, והיות ובניו היו עדיין צעירים לימים לא קיבלו עליהם את הנהגת העדה, ורבים מחסידי רבו הכתירו אותו עליהם כאדמו"ר, וזאת למרות התנגדותו הנחרצת. אולם, עם הזמן קיבל עליו את ההנהגה והחל לקבל את הבאים אליו לעצה ולברכה.
דרשותיו המעמיקות והמפולפלות המתובלות בחשבונות מתמטיים סבוכים, משכו לחצרו אלפי תלמידים וחסידים, אשר עימם נמנו רבים מרבני ואדמו"רי פולין.
בחריפותו נשא ונתן עם רבים מגדולי דורו, כמו האדמו"ר ר' יהושע'לע בעלזער, האדמו"ר ה"שפת אמת" מגור ובנו ה"אמרי אמת", ה"אבני נזר" מסוכטשוב, ה"ישמח ישראל" מאלכסנדר, הגאון ר' מאיר אריק, הגאון ר' מנחם זעמבא, ועוד.
נפטר ביום י"ט באדר ה'תרפ"ח, ומנו"כ באוסטרובצה.
אחר פטירתו מילא בנו הרה"ק ר' יחזקאל זצ"ל. ר' יחזקאל הי' מחסידי האדמה"ז מטשורטקוב זצ"ל, ושימש כרב לכמה עיירות בפולין. עם פטירת אביו עבר להתגורר באוסטרובצה בה מילא את מקום אביו. כעבור תקופה קצרה הקים באוסטרובצה את ישיבת "בית מאיר", על שם אביו. לישיבה נפתחו סניפים גם בווארשא ולודז.
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל
רבי מאיר יחיאל הלוי האלשטאק מאוסטרובצה זצ"ל - י"ט אדר תרפ"ח
די אחראים: אחראי,גבאי ביהמד
גענימען פין דא
האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה זצ"ל
יחיד ומיוחד בדורו היה האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה זצ"ל. הנהגותיו הסגפניות לצד חכמתו וחריפותו בתורה יצרו את אחת מדמויות ההוד של עולם החסידות שבפולין
האדמו"ר מאוסטרובצה – רבי מאיר יחיאל הלוי האלשטוק זצ"ל נולד בשנת ה'תרי"א בעיירה סאבין לאביו רבי אברהם יצחק. רבי אברהם יצחק היה במקצועו אופה כעכים אך הדבר לא מנע ממנו מלהיות חסיד נלהב המסתופף בצילם של גדולי התורה והחסידות כדוגמת רבי יהושע אשר מז'ליכוב זצ"ל, רבי אלימלך מגרודז'יסק זצ"ל ורבי מאיר יחיאל ממוגלניצא זצ"ל שעל שמו קרא רבי אברהם יצחק לבנו מאיר יחיאל.
במעלליו יתנכר נער וכבר בהיותו צעיר לימים ניכרה ברבי מאיר יחיאל גדלותו וחכמתו. בגיל צעיר ביותר כבר נודע בכל הסביבה כ'עילוי מסאבין' ואביו שהבין איזו מרגלית הפקיד הקדוש ברוך הוא בידיו נטל את בנו הצעיר ולקחו אל גרודז'יסק אל בית רבו רבי אלימלך על מנת שיסתופף הנער בצל רבו וילמד ממנו תורה ואורח חיים.
ואכן רבי מאיר יחיאל לא אכזב ובביתו של רבי אלימלך הוא הוסיף מדרגה על מדרגותיו, ולאחר מכן הוסיף להתעלות תחת ידיו של הגאון רבי יהושע מקוטנא זצ"ל אליו נסע על מנת לגדול בתורה.
בשנת ה'תר"מ בהגיע רבי מאיר יחיאל לגיל כ"ח שנים, נבחר הוא בהמלצת רבותיו כרבה של העיר סקרנביץ'. במשך ט' שנים כיהן רבי מאיר יחיאל כרבה של סקרנביץ' ולאחריהן עבר לכהן כרבה של אוסטרובצה העיר עליה נקרא שמו. בשנים בהן כיהן רבי מאיר יחיאל כרבה של סקרנביץ' הוא התחיל לצום יום אחר יום – הנהגה בה הוסיף להחזיק במשך ארבעים שנה ללא הפסק. במשך כל היום היה רבי מאיר יחיאל שרוי בתענית ורק לעת ערב לאחר שהחשיך היום היה טועם דבר מאכל כלשהו בשיעור שישאיר את נשמתו בגופו על מנת להמשיך בעבודת ה' המופלאה שלו. לא אחת נשאל רבי מאיר יחיאל לפשר הנהגתו הסגפנית אך הוא ענה לשואל כי לו היה רואה את אשר עתיד לבוא על עם ישראל כפי שהוא רואה לא היה מקשה קושיות. ואכן רבי מאיר יחיאל היה עורך תדיר סדר הטבת חלום, ככל הנראה ראה הוא בחזיון הלילה את השואה הנוראה העתידה לבוא על יהדות אירופה שנים ספורות לאחר פטירתו.
מלבד מנהגו לצום היה רבי מאיר יחיאל מקפיד ביותר אחר דקדוקי הלכות והיה מחמיר על עצמו על מנת לצאת ידי כל הדעות והשיטות.
לא ממזון בלבד הזיר עצמו רבי מאיר יחיאל אלא אף בדיבורו היה ממעיט ביותר, ואם לא היה הדיבור בשיחה או דרשה שמטרתה ללמד לעם תורה ומצוות היה חוסם את פיו ושוקל כל מילה כיקרה מפנינים. פעם נשאל רבי מאיר יחיאל על מנהגו זה למעט בדיבור, והוא ענה כי זוכר הוא כיצד בהיותו ילד קטן נטלו אביו והושיבו לפני תנור האפייה בו אפה כעכים ואמר לו הבה בני אלמד אותך את רזי מלאכת האפייה. 'דע לך שהתנור ככל שהוא סגור יותר החום שבו חזק יותר'. את דבריו של אבא הפנמתי עמוק בליבי הסביר רבי מאיר יחיאל ובכל פעם שאני רוצה להוציא מילה מפי אני נזכר בדבריו של אבא ושומר על התנור חם.
ואם בהנהגות שבין אדם למקום הקפיד רבי מאיר יחיאל ביותר הרי שבהנהגות שבין אדם לחברו הוסיף הוא דקדוק על דקדוקיו והיה נזהר ביותר בכבודו של כל אדם ואדם. חסידים מספרים כי בעיר ראדום שכנה קהילה גדולה של חסידי אוסטרובצה – תלמידיו של רבי יחיאל מאיר, ויהי היום ורבה של ראדום הלך לעולמו ובני הקהילה החלו תרים אחר מועמד ראוי שישב על כס הרבנות בעירם. לאחר חקירה ודרישה העלאת הצעות ופסילתן נותרו רק שני רבנים שנראו בעיני ראשי הקהל כראויים לכהן ברבנות בעירם. כיון שהבחירה בין השניים הייתה קשה החליטו הפרנסים כי כל אחד מהמועמדים יבוא להתארח שבת אחת בעיר בה ייתן את דרשתו בבית המדרש וכך ייבחן אם עדיף הוא מחברו.
אחד מבין שני המועמדים לרבנות היה רבי אליהו מגריצה זצ"ל. רבי אליהו היה תלמידו של רבי מאיר יחיאל ומובן מאליו שחסידי אוסטרובצה שבראדום רצו שרבי אליהו יהיה לרב העיר. על מנת לחזק את ידיו של רבי אליהו בקשו החסידים מרבם רבי מאיר יחיאל כי באותה שבת שבה יתארח רבי אליהו בעירם, יבוא אף הוא לשבות את שבתו בראדום ויתמוך בכך במועמדותו של תלמידו. רבי מאיר יחיאל נענה להזמנה ובערב שבת בה הגיע תורו של רבי אליהו לדרוש הגיע רבי מאיר יחיאל אל העיר על מנת לשבות את שבתו בראדום.
עם הגיעו אל העיר נפנו החסידים אל רבם רבי מאיר יחיאל ושחו באוזניו כי נראה שטובים סיכוייו של רבי אליהו להיבחר כרבה של ראדום בייחוד לאחר שהמתחרה המתמודד מולו איבד את לשונו בדרשה אותה דרש בשבת שעברה ואחרי שסיים הותיר הוא רושם רע על קהל שומעי לקחו, רבי מאיר יחיאל כרכם את פניו לשמע דברי החסידים אך לא אמר דבר.
השבת חלפה ברוממות רוח על כל תושבי ראדום. בשבת אחר הצהריים דרש רבי אליהו בבית המדרש ודבריו היו כנופת צופים ערבים לכל שומעיהם, במוצאי שבת עת נפרד רבי מאיר יחיאל מחסידיו הוסיפו הם לספר לו כיצד גדלים סיכוייו של רבי אליהו לזכות בכס הרבנות כי בנוסף לדרשתו המוצלחת עוד החלו מרחשות שמועות רעות על הרב המתחרה ונראה שדעת הקהל והפרנסים נוטה לכיוונו של רבי אליהו. ברם, להפתעת כל השומעים אמר רבי מאיר יחיאל כי למרות כל מה שנראה לעין הרי ברי לו כי רבי אליהו לא ייבחר לרב בראדום אלא המתחרה מולו יזכה בתפקיד הנכסף. תמהו החסידים על דבריו של רבי מאיר יחיאל, כלום אין הוא מעוניין שתלמידו יכהן כרב בראדום. אך רבי מאיר יחיאל מיהר להסביר את דבריו ואמר, חברינו רבי אליהו כבודו במקומו מונח, אך כבר בערב שבת קדש עת שחתם באוזני על כישלונו של הרב האחר בדרשת השבת ידעתי כי רבי אליהו שלנו לא יזכה בכס הרבנות, לפי שאין אדם נבנה מקלונו של חברו. כעת כאשר הוספתם ואמרתם את קלונו של אותו רב תלמיד חכם שוב, ברי לי כי רבי אליהו לא יזכה לכהן כרב בראדום. מדבריו של רבי מאיר יחיאל לא נפל צרור ארצה, לא חלפו ימים מועטים וכנגד כל הסיכויים בחרו פרנסי העיר ראדום את אותו רב שנכשל בדרשתו לכהן כרבם ואילו מועמדותו של רבי אליהו מגריצה נדחתה.
שלש שנים לאחר שהתמנה לרבה של אוסטרובצה הלך לעולמו רבו של רבי מאיר יחיאל - רבי אלימלך מגרודז'יסק זצ"ל. בניו הצעירים של רבי אלימלך לא ישבו על כס אביהם והחסידים נשאו עיניהם אל רבי מאיר יחיאל שיואיל לכהן כרבם. בתחילה סרב רבי מאיר יחיאל לכתר האדמו"רות אך לאחר זמן מה נאות לכך והמוני חסידים החלו נוהרים אל חצרו שבאוסטרובצה.
שמע גדלותו וחריפותו של רבי מאיר יחיאל הגיע לכל רחבי פולין וגדולי הדור ביניהם רבנים ואדמו"רים חשובים וידוע שם היו מריצים איגרות אל העיר אוסטרובצה ובהן הם נושאים ונותנים במלחמתה של תורה עם הארי שבחבורה רבי מאיר יחיאל. מחכמת התורה השכיל רבי מאיר יחיאל להבין ולדעת גם בחכמות חיצוניות כאסטרונומיה ומתמטיקה, ומלומדים רבים גם כאלו שאינם מבני ברית שיחרו אל פתחו על מנת לשוחח עם חכימא דיהודאי בחכמות אלו.
רבי מאיר יחיאל ישב על כס הרבנות באוסטרובצה לאורך מ"ט שנים. במשך כל השנים הללו המשיך בדרכו המופלאה בעבודת ה', עד שהצומות והסיגופים הכריעו את גופו הגשמי, וביום י"ט באדר שנת ה'תרפ"ח עלתה נשמתו הגבוהה אל מקומה הראוי לה בגנזי מרומים.
רבי מאיר יחיאל הותיר אחריו כתבי יד רבים ובהם דברי תורה יקרים מזהב ומפז. ברבות השנים לאחר שכתבים אלו לא ראו אור על מכבש הדפוס אבדו רבים מהם, אולם המעט שנותר הודפס וראה אור. בין דברי תורתו שהודפסו הם החיבורים 'מאיר עיני חכמים', 'אור תורה', 'מאיר לארץ', 'אור טהרה' ועוד.
גם תלמידים רבים הותיר אחריו רבי מאיר יחיאל. מפורסמים שבהם הם האדמו"ר רבי קלונימוס קלמיש שפירא מפיאסצנה הי"ד והרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל רבה של העיר תל אביב יפו.
גופו הטהור של רבי מאיר יחיאל נטמן בבית העלמין של אוסטרובצה. בחלוף השנים אבד הקבר ולא נודע מקומו אולם בשנים האחרונות התגלה הקבר ושופץ וכיום נוהרים רבים לפקוד את הציון הקדוש של האדמו"ר רבי מאיר יחיאל הלוי האלשטוק מאוסטרובצה זצ"ל.
הרב יחזקאל סולומון - עולם החסידות 16
רבינו הקדוש רבי מאיר יחיאל הלוי האלשטוק זי"ע נולד בעיירה סאבין ע"י ורשא, לאביו ר' אברהם איטשה שהיה איש תם וירא אלוקים מחסידי פוריסוב ומוגלניצא (ואח"כ גרודז'ינסק). אביו לא היה רב, אלא אופה כעכים, אך בשום אופן אי אפשר להתיחס אליו כ'יהודי פשוט' כפי שניתן להגדיר יהודים שכאלה. 'יהודים פשוטים' של פעם אין אנו מסוגלים להעריך, אך דומה שרבי מאיר יחיאל ידע גם ידע להעריך את אביו ואמו הצדיקים והתמימים כרום ערכם ולא רק משום החיוב הכתוב בתורה 'כבד את אביך ואת אמך', אלא כפי שידע רבי מאיר יחיאל להעריך את הטוב שבכל יהודי, ידע להצביע על מעלתם של הוריו.
כאשר היה מאיר יחיאל הקטן מצטרף לאביו בסבבו בכפרי הסביבה כדי למכור את כעכיו, היה אביו משנן לו עיקרים גדולים בהשגחת ה' ובדרכי החסידות: מאיר יחיאל יקירי! הליכה זו שאנו הולכים אין תכליתה למכירת כעכים כפי שאפשר לסבור... אלא תכליתה נשגבה יותר. וכפי שביאר הבעש"ט הקדוש את הפסוק בתהילים: "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" הבורא ית' מכונן צעדי האדם לאיזו תכלית עלומה, והאדם אינו יודע לפעמים מהי התכלית האמיתית שבהליכה זו, אך מסבב הסיבות מצניע את ההליכה בסיבה נגלית, כאילו האדם הולך לשם על מנת למכור כעכים.
בשובו מסיבוב בכפרים ובשוקים, היה אביו נכנס לבית המדרש ולומד גמרא או משניות כשש שעות רצופות! רק אז עמד להתפלל, [דרך זו בעבודת ה' אחז גם בנו רבי מאיר יחיאל שהיה מקפיד ללמוד כשש שעות ברציפות קודם שניגש להתפלל תפילת שחרית], אמו הצדקת מרת חנה בילא היתה אף היא אשה כשרה מנשים הצדקניות של פעם, ומלבד עזרתה לבעלה במאפית הכעכים היתה עזר כנגדו גם בעבודת ה'. כמו כן היתה מקפידה להתפלל בכל יום וסידורה 'קרבן מנחה' היה רטוב מדמעותיה.
[]
לימים כשגדל והיה לפאר הגאונים ושמעו יצא ברחבי פולין ומחוצה לה, היתה כסתו מוטלת בין גדולי הדור, ולא אחת היו מיסבים על אותו שולחן וכל אחד מזכיר בדברי תורה משל אבותיו הגאונים "אבי הגאון כך וכך אמר וסבי ראש הישיבה כך וכך חידש..." והיה רבי מאיר יחיאל זצ"ל יושב ושותק. כששאלוהו לשתיקתו ענה ואמר: אבי ע"ה נהג לומר: כל כמה שתנור פתחו סתום יותר - כך חומו רב יותר... ובהזדמנות אחרת היה אומר: אבא ע"ה שהיה אופה, היה אומר: פרישעס, איז בעסער וי אלט געבאקנס... (כעך טרי, עדיף על כעך ישן).
כיוצא בזה מספרים על "הגדול ממינסק" רבי ירוחם פערלמן שהיה בנו של חייט, בהיותו באסיפת רבנים השתבחו כמה מהם ביחוסם ואמרו ד"ת בשם אבותיהם ואבות אבותיהם, ואילו "הגדול ממינסק" אמר להם: אבי ע"ה שחייט היה, נהג לומר שבמקום לתקן בגד ישן ולהוסיף לו טלאי - עדיף לתפור בגד חדש... ואז פתח בחידושים חריפים ומחודשים משלו.
[]
אביו היה מקושר בצדיקי דורו ונסע להרה"ק ממוגלניצא ואח"כ לגרודזינסק, וכן נסע לצדיק רבי יהושע אשר מז'עליכוב (אחיו של הרה"ק רבי ירחמיאל מפשיסחא). מברכתו של הרה"ק רבי יהושע נולד רבינו, והוא שהבטיח להוריו שיהיה להם בן שיאיר עיני ישראל. רבינו נקרא על שמו של השרף ממוגלניצא נכדו של הרה"ק המגיד מקוז'ניץ, אותו גם היה קורא בשם "רבו", אף שלא הכירו בחייו, שכן נסתלק הרה"ק ממוגלניצא קודם שנולד רבינו. אלא שרבינו היה רגיל תמיד להתעמק בתורתו ושיבח את גדלותו וציין שחי ופעל בשנת ת"ר לאלף השישי מועד שבו מנבא הזוה"ק על פתיחת תרעין דחכמתא.
למרות היותם "אנשים פשוטים" לא חסכו הוריו מאמצים ואמצעים כדי לגדלו לתורה ומסרוהו לידי טובי המלמדים בעירם, אלא שלמוחו החריף לא הספיקו אותם מלמדים שנותרו פעורי פה ונעדרי מדע כדי לענות על קושיותיו החריפות. כאשר נסע אביו עמו לגרודזינסק להרה"ק רבי אלימלך, התוודע אל הנער החריף החסיד הלמדן רבי בערל גולדפרב שהפציר באביו רבי אברהם איטשה שיפקיד את בנו בידיו והוא יספק את להטו וצמאונו לעלות ולהתעלות במעלות התורה.
[]
עוד קודם שמלאו לו י"א שנים, כבר יצא שמעו כגאון. שקידתו היתה מבהילה ממש. פעם התעמק בסוגיה ולא שם אל לבו שעששית הנפט התנפצה, הזכוכית פוזרה על השולחן, וידו נחתכה בזכוכית וזבה דם. לימים סיפר שבילדותו כשלמד מהר"ם שיף בעיון "הרגשתי טעם גן עדן פשוטו כמשמעו"! עוד סיפר: בהיותי בן י"א שנים נחה עלי רוח ממרום לחדש חידושים והיו החידושים ממלאים את מוחי, אך מתבייש הייתי להעלותם על הכתב או אפילו להרצותם בפני המבוגרים, והייתי כותבם בגיר על כותל בית המדרש... או על פתקים אותם היה תולה על לוח המודעות. והיו חריפי הלומדים מפלפלים בחידושיו של האלמוני ולא היו יודעים מי הוא, ואילו הוא כבש את יצרו ולא גילה את מצפוניו, אלא המשיך ללמוד כאילו לא בגללו כל הסער הגדול הזה.
על גדלות מידותיו יעיד הסיפור הבא (שאירע כבר בהיותו גדול ומפורסם), פעם אמר איזה פלפול חריף, והיה שם רב אחד מפורסם שסתר את בניינו מדברי תוספות מסויים בש"ס. רבי מאיר יחיאל שתק ולא ענה, סבר האיש וסברו השומעים שרבי מאיר יחיאל הודה לו, אלא שלימים פלט הגאון: אין לכם מושג כמה הייתי צריך להלחם עם יצרי שהפציר בי להוכיח לעיני כל שאותו גדול טעה בפירוש דברי התוספות שם. אלא שתהילה לאל היו לי כוחות הנפש להתאפק ולשתוק.
על שתיקתו וכבישת מידותיו התבטא פעם: בתורה מצינו דרגות שונות בענוה, ישנה הגדרה של אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר", ישנה דרגה של "אנכי תולעת ולא איש". מה כבר אפשר לחדש בתחום זה של הגדרת הענוה? חשבתי עד שמצאתי מעלה עוד יותר גדולה: לשתוק!.
רבי מאיר יחיאל היה גאון במדת הענוה, וכך היה אומר: מי שאינו מאומה אינו צריך להגדיר את הענוה שלו כדבר שיש בו ממש. כי אילו יש בענוה ממש - משמע יש לו במה להתגאות ואילו הוא מקטין עצמו, ואילו אני במדרגה כה שפלה שאין לי בכלל במה להיות עניו.
כשהגיע רבי מאיר יחיאל לפרקו בחר בו לחתן החסיד רבי אברהמלי מווארקא. בן י"ז שנה היה רבינו בעת נישואיו. השתקע רבינו בעיר ווארקא ועסק שם בתורה יומם ולילה. כפי הגדרתו: "תנור ככל שהוא סתום חומו רב יותר". - פרץ חומו של התנור שבער בקרבו ועלה על גדותיו, עד שנתברר להם לתושבי ווארקא ועמם גם לתושבי פולין כולה כי בקרבם שוכן כבשן האש הלוהט באש של תורה וקדושה.
[]
עשר שנים תמימות להט התנור והוסק הכבשן, עתה היה ראוי לאפות לחם לרבים... עתה היה ראוי להפיץ לחמה של תורה בעולם כולו. פרנסי העיר סקרנביץ (שהיתה שייכת גם היא לחסידות ווארקא) נתנו את עינם בעילוי הצעיר והציעו לו את כס הרבנות בעירם, רבי מאיר יחיאל השתלם בד"ח שו"ע וידע על פה טור וב"י, מלבד כמובן את הש"ס עם כל הראשונים, ואולם "היתר הוראה" רשמי לא היה בידו, ועל כן נסע לקוטנא עיר רבנותו של גדול המורים בדורו רבי יהושע'לי טרונק זצ"ל אב"ד קוטנא בעל ה"ישועות ישראל וה"ישועות מלכו", וכן עמד בכור הבחינה אצל חתנו הגאון מקאליש בעל ה"נפש חיה".
לא היתה זו "תעודה" שיגרתית של היתר הוראה. תוך כדי הבחינה התברר לגאון מקאליש שהצעיר בן הכ"ז העומד לפניו יכול לתרץ את כל הקושיות של בעלי התוספות על מסכת יבמות (וכבר חיבר חיבור עצום על מסכתא זו באותו הפרק - וחבל על דאבדין).
הגאון מקאליש לא הסתפק בכתב הורמנא. אלא קם ונסע בעצמו לסקרנביץ וביקש לדרוש בפני הציבור, וכך אמר: חז"ל אומרים שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, ואילו אני הסמכתי זה עתה את הגאון רבי מאיר יחיאל המועמד להיות רבכם, ואני אומר לכם בפה מלא שמרגלית כזו אינה מזדמנת בכל דור, אלא פעם בכמה דורות... עוד אמר הגאון מקאליש באותו מעמד: חז"ל אומרים אלף נכנסים למקרא, אחד יוצא להוראה. וישנה בחינה של אלף נכנסים להוראה ומהם יוצא אחד המיוחד שביניהם - וזהו רבי מאיר יחיאל.
בכתב ההורמנא כותב הנפש חיה: איך יעיד זבוב קצוץ כנפיים על הנשר אשר בשמים... כ"כ העיד בשבועה, שרבינו הוא גם "גאון" וגם "קדוש". ואף ימים רבים לאחר מכן כאשר הזכיר שמועה מפיו היה אומר: "דער הייליגער סקרנוביצער רב זאגט" (הרב הקדוש רבה של סקרנביץ אומר כך וכך).
בסקרנביץ החל רבינו להרביץ תורה ברבים ותלמידים חריפים נהרו אל ישיבתו מרחבי פולין, והעידו גדולי תלמידיו ש"בין הזמנים" מפורים עד פסח הסתגר בחדרו והיה עובר וחוזר על כל הש"ס ולא נתן שיפריעוהו באותה עת. את שאלות הציבור בעניני העיר וענייני פסח היה מפנה אז לאחד המו"צים בעיר. כאשר מונה מושל חדש לאזור ('נטשאלניק' בלע"ז) לא התפנה רבי מאיר יחיאל אליו וסירב לקבלו. הנטשאלניק הציץ פנימה וביקש לראות מהו הדבר שיותר חשוב לרב מאשר לראות פניו... הוא ראה לפניו את רבינו כשראשו ורובו בגמרא הולך ומונה סוגיות כזו אחר זו והוא מנותק כליל מהעולם הזה, לא כעס הנטשאלניק, והעיר בחיוך למקורבי הרב: מעטים בעולמינו הגשמי שיכולים לנתק עצמם מהויות העולם הזה ולעסוק רק בדברים רוחניים... מאושר אני שרב גדול כזה נמצא תחת תחום אחריותי. קם ונפרד מהם בלבביות מבלי לפגוש ולדבר עם הרב. רבי יואל בוימינגר מתלמידיו וממקורביו עוד מימי סקרנביץ העיד, שאת שיעורו לתלמידים בטור ב"י נהג רבינו לומר בעל פה מתוך הזכרון והתלמידים הפליאו את העובדה שזכר את הלשון על פה מילה במילה בלי טעות!
[]
מוחו המבריק והגאוני היה סוקר בסקירה מסכתות שלמות בזמן קצר. מופלא היה כשרונו לנתח בשניות מעטות חשבונות מספריים מסובכים. תקופות ומולדות ידע לחשב בזמן קצר בלי עזרת עפרון ונייר. הוא היה מחדש חידושי תורה הבנויים על מדרשי חז"ל שבהם גימטריאות וצירופי אותיות המחושבים למספרים.
לא בכדי בחר רבינו דרך זו בחריפות ופלפול תוך שימוש בכל הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן... היו לו בכך עניינים נשגבים, שכן ע"פ תורת הסוד י"ג מדות של רחמים קשורות בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. וע"י קשירת ושזירת ציצים ופרחים בתורה באמצעות הי"ג מדות שהתורה נדרשת (גזירה שוה, בנין אב, הקש, ק"ו, וכו') ממתיקים את הדינים... והרי רבינו כאב רחמן על ישראל, עורר תמיד רחמים וביקש על עמו ישראל. ובהיבט זה יש גם לראות את תעניותיו. גם כשבאו אליו לשטוח בקשה להתפלל על חולה או להצלת אדם מסוים מעלילה, היה נוהג לחדש במקום חידוש בפלפול, הוא מקשה והוא מתרץ. והיו לו בכך עניינים נשגבים, שכן כידוע ליודעי חן קושיה מעוררת דינים והתירוץ מעורר רחמים. ומספרים מקורביו שפעם אחת הקשה קושיה בעת שבאו אליו עם קויטל חמור, ותירץ במקום תרוץ כדרכו, והיה שם בחור למדן אחד שהפריך את התירוץ והיה רבי מאיר שמחה נבוך והחויר כסיד ההיכל (הוא חשש שסתירת התרוץ תביא להחמרה במצב האיש שעליו ביקשו רחמים), ומיד התאמץ בעוז ובחריפות בלתי מצויה לתרץ את הקושיה ולהפריך את דברי הבחור שסתר את תירוצו.
ואולם גם הוא עצמו ידע להבחין בדרכי לימודו בין לימוד לאפוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, לימוד לתלמידים גפ"ת, ובין עיסוקו בפילפולא חריפתא מטעמי גבוה, או לשם חיבוב התלמידים. רבי שמחה בונם לב מתלמידיו הותיקים, העיד שלמד אצלו במשך 'זמן' שלם והספיקו רק שלושה דפים בבכורות, כמובן עם רי"ט אלגזי וכל המפרשים ועם חידושים אדירים שחידש הגאון במהלך לימודו. תלמידים אחרים העידו: הרואה את רבינו בעת הרצאת שיעורו בגפ"ת לפני התלמידים - כרואה את הכהן הגדול בעת עבודתו בקדושה ובטהרה. בנועם המשיך את הלבבות להגות בתוה"ק בעיון ועמקות וזכה לחדש חידושיו כמעין הנובע.
לבנו-יורשו הרה"ק ר' יחזקאל'י אמר: "האמן לי בני לאחר כל הפילפולים שאני אומר - תהלה לקל, אם אני לומד גמרא ורש"י כמו ילד קטן - אזי אני מחיה את עצמי".
[]
קצת מחידושיו בפלפול ובהלכה נדפסו בעפר "מאיר עיני חכמים" שהוצא לאור ע"י תלמידו רבי ראובן מנדלבוים (בתוספת קונטרס "קדשי יחזקאל" מבנו האדמו"ר רבי יחזקאל שנעקד עקדה"ש בשואה).
אחד מתלמידיו סיפר לימים על רישמי שיחה שהיתה לו עם רבו רבי מאיר יחיאל אודות העלאת דברי תורתו הפזורים בין תלמידיו על מכבש הדפוס. וכך אמר הרבי על עצמו: דברים שנכתבו משמי אינם אפילו אחת מני אלף ממה שאמרתי, וכל מה שאמרתי אינו אפילו אחד מני עשרה רבוא ממה שהגה ליבי ולא הספקתי להביע... כ"כ הדפיס תלמידו רבי ליבוש רוזנברג דומ"ץ לודז' ספר "אור תורה" ליקוטים על פרשיות השבוע (הספר נדפס בחיים חיותו של האדמו"ר בשנת תרפ"א) וכך כותב התלמיד המסור: כל ימי הייתי מצטער על כי שמעתתא דרב מתבדרין בעלמא וכל העולם מתבשם מתורתו ולא נאספו עדיין בכתובים, כי כ"ק אדמו"ר אינו רגיל לכתוב מחידושיו והתלמידים יכתבו לעצמם מעט מזעיר והמה מפוזרים בידי זרים. הספר נאסף מתוך דברי התלמידים ובעיקר ממה שרשמו בנו הרה"ג בנש"ק הר"ר יחזקאל אב"ד נאשעלסק (אח"כ ממלא מקום אביו כרב ואדמו"ר באסטראווצע) וכן מחתנא דבי נשיאה הרה"ג רבי דוד אב"ד גאסנטנין. ואמנם היה מן הנמנעות שיהיה ספר זה בהסכמתו כדרכו בקודש בנוגע לעניניו שהיה עניו מאד ולא היה מסכים להדפסת ספריו. ר' ליבוש חשב להוציא חידושים על סדר הש"ס, אלא שהמלאכה רבתה עליו (הוא כותב במליצה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני...) ולכן החל לסדר חידושים סביב פרשיות השבוע. חבל על דאבדין ולא משתכחין כי הספיק לסדר רק על חומש בראשית, ולא זכה הדור לראות את השלמת הסדרה על כל התורה.
במהלך דברי ההקדמה מציין ר' ליבוש שלמרות התנגדותו של רבו להדפסת החידושים הוא משליך יהבו על "מדת טובו וענותנותו" שימחל לו על העזתו להוציא לאור מחידושיו... ואולם כ"ק אדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל ששהה במחיצתו של הגה"ק מאסטראווצע ואף קיבל ממנו תעודת הורמנא סיפר, שרבינו ביקש ממנו להשאר אצלו ולערוך את כתביו הרבים לדפוס בראותו שהוא מוכשר לכך, אך לא אסתייע מילתא.
[]
אחד מתלמידיו מעיד ששמע מרבו בזה הלשון: ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, כל מאורעות העולם שהתרחשו ועתידים להתרחש כתובים בתורה ובדברי חז"ל, לפנים קראו לנביא "רואה" על שם שהיה רואה באור הגנוז בתורה והיה יודע צפונות... קודם מלחמת העולם (תרע"ד) אירע מעשה נורא בעת שעלה רבי מאיר יחיאל לדרוש את דרשתו המסורתית לשבת שובה, לפתע נעתקו המילים מפיו ולא יכל לומר מאומה. אז התעטף בטליתו ובקול בכיה שפילח את הלבבות אמר: כנראה שגזרות קשות ומרות עשויים לבוא על ישראל. רואה אני שמשמים נסתמו הדברים... הבה נחזור בתשובה שלמה! כל הקהל געה בבכיה, אך כידוע המלחמה שפרצה (ביום ט' באב) המיטה שכול והרס על רבבות אלפי ישראל. רבים נהרגו ורבים אחרים התמוטטו ממעמדם, עוד זאת חזה רבינו את כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, לפי חשבונות שערך תמה התקופה שבה לבני ישמעאל תהיה שליטה בארץ ישראל (כמ"ש הזוה"ק "וי להאי שעתא דאיתגזר ישמעאל". שבגין היותם נימולים ניתנה להם הארץ למשך תקופה מסוימת), ולכן עתה משתמה תקופת שלטונם תיכבש הארץ בידי הבריטים שאינם נימולים, כדי שבני ישראל יוכלו לקבל את הארץ מידיהם... (שלא יטען שר של ישמעאל הללו נימולים והללו...). גם את מאורעות השואה צפה בעיני רוחו ותמיד התאנח על הצרות שחלילה לא יבואו ומשום כך גם עסק בצומותיו הממושכים וחדל לאכול אפילו בשבתות.
[]
רבי מאיר יחיאל היה מקושר לארץ ישראל ועיניו היו צופיות לנעשה שם. הוא גם דגל בסיוע לחברת "הכשרת הישוב" לצורך רכישת קרקעות בארץ ישראל, אף שבראש החברה לא עמדו אנשים חרדים, מ"מ חשב שאיחוד הכוחות יועיל להשגת הקרקע בתנאים טובים יותר וזה יועיל גם לחרדים. הוא הביע את דעתו זו בפני האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" וציפה להכרעתו, וכך כתב: "אני אינני רואה שום סכנה לעתיד נגד תוה"ק, אבל עכ"ז מחמת שאינני בקי בטוב הדבר לא אוכל לדון ולהשיב". ולכן הוא מצפה להכרעתו של בעל ה"אמרי אמת" (תשובת ה"אמרי אמת" באוסף מכתבים מכתב ל'). רבי מאיר יחיאל אף חשב לעלות לא"י ואף עשה עיסקה עם עשיר אחד מחסידי פולין שיעלו יחדיו לא"י. העשיר יפרנסו והוא ילמד את העשיר שיעורים קבועים תמורת תמיכתו. אלא שמשום מה התחרט אותו עשיר והתכנית נתבטלה.
שגור היה על פיו לאמר: "איך בין א ארץ-ישראל'דיגער יוד, ולעת עתה שרוי אני באסטראווצע שבפולין"... מידי ערב שבת וחג נהג להכניס כמה פרוטות לקופסת הצדקה של רבי מאיר בעל הנס לטובת עניי ארץ הקודש. פעם כשלא היו לו כמה פרוטות לצורך זה עמד ומישכן את פמוטות הכסף שבהם היתה הרבנית מדליקה נרות לשבת. הוא הסביר לזוגתו הנדהמת: אילו היה בית המקדש קיים הרי חייבים היינו לעלות לרגל ולהביא קרבנות, עכשיו שחרב בית המקדש כלום נרשה לעצמינו לחסוך את ההוצאות? התמיכה בעניי ארץ ישראל היתה בעיניו ענין בעל חשיבות עליונה.
[]
רבינו סבל משך שנים מחוליים רבים ויסורים ש"אין בגדר אנוש לסובלם" (כעדות מקורביו) הוא סבל מאבני מרה ומנפיחות ברגליים ועוד חולאים, בעיות שהחריפו בעקבות הצומות והסיגופים. אלא שרבינו לא ויתר על קוצו של יוד במנהגיו וחומרותיו, למרות מחלותיו ומיחושיו. פעם סבל מהתקפת אבני מרה, היה זה בחנוכה, האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" שהיה מיודד עמו, בא לבקרו בחליו ואמר: ימי החנוכה מסוגלים לרפואה שכן הרפואה ניתנה בשמינית (ברכת "רפאינו" השמינית שבשמו"ע) אמר לו הרבי מאסטראווצע: אם כוונתכם שאמתין עד ליום השמיני של חנוכה - אין בידי כח לסבול! ואולם עצם ביאתכם בצל קורתי תביא לי את הרפואה, שכן אמרו חז"ל מרגלית היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו וכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא, והרי גדול הדור הוא בבחינת אברהם...
[]
ישנם הרבה זויות של הבטה בדמותו היחודית של הגאון הקדוש מאסטראווצע. מצד אחד גאונות מדהימה שאין דומה לה חריפות "גג על גג", ומצד שני קדושה טהרה ופרישות, ועם כל זה ענוה וטהרת הלב. למרות כל גדולתו היו מקורביו רואים אותו בוכה כתינוק שיהיה ראוי ליראת שמים אמיתית... שגור בלשונו "וטהר ליבנו לעבדך באמת"... "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי"...
התבטלותו בפני צדיקי הדור אליהם נסע כחסיד הנוסע לרבותיו היו לשם דבר. מבהיל היה לראות כיצד הגאון הגדול פארה והדרה של פולין שיניו מנקשות מיראה בעמדו לפני הגה"ק משינאווא זי"ע או לפני האדמו"ר רבי ליבוש מאוז'רוב זי"ע. אך גדלותו היתה בכך שתמיד ראה עצמו כמי שעדיין יש לו צורך לרכוש תורה ויראה, והיה נוסע לגדולי אדמור"י דורו לקנות דעת ויראת שמים. הוא היה נוסע לאדמו"ר הר"י מבעלזא זי"ע להרד"מ מטשורטקוב זי"ע לרבי ליבוש מאוז'רוב ולבעל דברי יחזקאל משינאוא. בצעירותו חסה בצילם של האדמו"רים רבי ירחמיאל מפרשיסחא, אחיו רבי יהושע'לי, ובנו רבי יעקב צבי מפוריסוב.
בהסכמתו לספר "אמרי יהושע" (קראקא תרפ"ו) הוא כותב: ושאבנו ושתינו וטעמנו ב"ה מבארות עמוקים מים חיים האדמו"ר הקדוש האבדק"ק פוריסאו והשני בקודש האדמו"ר רבי אלימלך זצלה"ה אבדק"ק גרודזינסק. אביו הרה"ח רבי אברהם איטשה היה חסיד גרודזינסק והיה מוליך את בנו הצעיר מאיר יחיאל בדרכי פולין לרבו בגרודזינסק. כאשר נפטר האדמו"ר רבי אלימלך בשנת תרנ"ב הכתירו חסידי גרודזינסק את רבי מאיר יחיאל כאדמו"ר.
[]
דרך יחודית כבש לו "האסטראווצער" (כפי שכונה בקיצור ובחיבה ע"י יהודי פולין) בעבודת ה' דרך הצומות והסיגופים. למרות שהבעש"ט הורה לתלמידיו שלא לעסוק בכך, כי הצום מכחיש את הגוף ומפריע לעבודת ה', הרי שתמיד היו יחידי סגולה שלהם הצום לא רק שלא הפריע - אלא סייע בעבודת ה'. וכך העיד רבי מאיר יחיאל על עצמו: אבא ז"ל היה אופה ולימדני פרק בהלכות אפיה. וכך היה אומר: כל תנור זקוק למקור חום כדי שיאפה טוב. ככל שהעצים בתנור טובים יותר - כך יגדל החום ודברי המאפה יהיו אפויים היטב... אף אני זקוק לבערה פנימית כדי להוציא מקרבי עבודת ה' בהתלהבות ולימוד תורה כדבעי. הצומות הם שמספקים לי את חומר הבערה...
ואולם יש וגילה טפח מנסתרותיו לתלמידיו, כי דברי הצומות וזעקתן לא היו ענין אישי, אלא נועדו לכפר על בני הדור. צרות ישראל הלכו ותכפו ורבינו בעיני הנשר שלו הרחיק ראות והתבטא באזני תלמידו כ"ק אדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל: אלמלא היו האנשים יודעים כמוני מה צפוי לכלל ישראל בעתיד הקרוב בטוחני כי אף אחד לא היה מכניס אוכל לתוך פיו". דברים מבהילים לנוכח מה שאנו יודעים כיום על שואת יהודי אירופה. דומה כי רבינו שראשו היה נתון בעולמות העליונים חזה דברים מראש ועשה כל אשר לאל ידו לעצור את הנגף בטרם החל. אך כידוע מאימרת צדיקים "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" שאם נגזרה גזירה על הדור הקב"ה נוטל את הצדיק קודם שתבוא הרעה כדי שלא יוכל לעמוד בפרץ ולבקש, שכן נגזרה כבר הגזירה. אחרים מצביעים על בחינתו של רבי צדוק (בעל הגרוגרת) שצם 40 שנה לפני חרבן הבית כדי למנוע את החרבן. אף רבינו צם במשך 40 שנה רצופות!
צומותיו הרצופים (מלבד ארוחתו היומית - לאחר יום רצוף לימודים ועבודת ה' - מעט דייסה בחלב אותה היה טועם בשעה 9 בלילה) לא הטרידוהו מעבודתו בקודש. מדי לילה היה קם בשעה שלוש ולומד בעמידה כמה שעות רצופים, לאחר מכן ירד לטבול ופנה לעסוק בעבודה שבלב זו תפילה. אך כדרכו בקודש ניכרה התפילה גם כלפי חוץ כשכל גופו בוער באש קודש. סדר יומו היה גדוש בתורה, היתה לו ישיבה וגם תלמידים חריפים להם היה מרצה שיעורים תמידין כסידרן. מלבד זאת היתה תקופה בה כיהן ברבנות (בסקרנביץ ולאחר מכן באסטראווצע) והיה צריך לפסוק שאלות ולעסוק בצרכי העיר. מלבד זאת נהרו אליו שאלות בהלכה מרחבי המדינה ועל כולם ענה בטוב לבב ובדעת רחבה. כמו כן נכנסו ובאו אל ביתו צורבים רבים מרחבי המדינה לפלפל עמו, והוא הגאון הגדול נענה להם בסבר פנים יפות ומעולם לא נעל את דלתות ביתו בפני המבקרים. עד חצות לילה נמצאו אנשים בביתו, מי בבקשה פרטית ומי בפלפולה של תורה. כמובן מאליו שלא רק מאכלו היה מצומצם כי אם גם שינתו (כשעתיים שלוש שעות ביממה) ולמרות צומו היה מתגבר כארי בלימוד ובעבודת ה' ומוחו היה צלול ובהיר כעין הברק עד שנלאו גדולי החריפים לעקוב אחר מעוף שכלו החריף.
ואולם, מה שיכל להרשות לעצמו (ולכוחותיו הרוחניים הכבירים) הגאון הקדוש מאסטראווצע, לא יכל איש זולתו לעשות. הוא אף ביקש להניא אחרים מללכת בדרכיו ויעץ לבנו ממלא מקומו האדמו"ר רבי יחזקאל: בבקשה ממך למעט בתעניתים כי העיקר הוא להעביר על מדותיו כי זהו כלל גדול בתורה. הצומות נועדו באופן עקרוני כדי לשבר את החומר ואין לך שבירת החומר גדולה מזו, כאשר אתה משבר את מידותיך.
[]
כבר הזכרנו את דרכו של הבעש"ט שהמליץ למעט בתעניות, ומסופר על גיסו הגה"ק רבי אברהם גרשון מקיטוב, שלמרות דברי גיסו המשיך להתענות. אולם פעם נזדמן לו להיות בהלוית חברו הטוב, שאף הוא התענה רבות וגופו נחלש עד שנפטר מהעולם. והיה הגרא"ג מבעט בקברו ואומר, לא היה לך להתענות, אבוי לך כי סיכנת נפשך... לא היה לך ללמוד ממני, שאני בעל טבע חזק ויכול לעמוד בזה ולא כן אתה.
ומסופר שאחד מבני העיר אסטראווצע זילזל באיזה ענין בשמירת שבת ורבי מאיר יחיאל הטיף באזנו דברי מוסר. החציף הלה פניו והטיח בצדיק: אף רבינו מזלזל בשמירת שבת, שכן על פי הנשמע רבינו מתענה אף בשבת! השיב לו רבי מאיר יחיאל בחיוך: ממני לא ילמד איש להתנהג בדרכי ולצום בשבת. ואולם ממך יכולים אחרים ללמוד דרך קלוקלת.
כאשר השיא רבינו את בנו הרה"צ ר' יחזקאל'י עם בתו של האדמו"ר ממעליץ, רבי נפתלי הורוביץ, אמר לו המחותן: אצל מר למד בנו לצום ואני אלמדנו לאכול. על כך השיב רבי מאיר יחיאל: ודאי שזו מדריגה גבוהה יותר לדעת כיצד לאכול, מי שיודע כיצד לאכול איננו זקוק לצומות.
בהיותו במעליץ הזמינו מחותנו האדמו"ר לסעודת ראש חודש. התחמק הצדיק בטענה מקורית: בבוקר ביקשתי מבנכם הר"ר ברוך שיביא לי איזה מסכת ללימוד, כדרכו ללמוד קודם התפילה, והנה הביא לי מס' יבמות, ומה אעשה ובספר חסידים כתוב שמתענים ביום שתחילים ללמוד מסכת יבמות... (מובא בספר הזכרון מנהגי החת"ס בשם ספר חסידים).
[]
משום שידעו את מנהגו לצום, ביקשו אי אלו ממקורביו עילות להזמינו ל"סעודות מצוה" כדי שישתתף עימם ויכניס דבר מה לפיו, כדי שיתחזק גופו, והוא תמיד נקט בדרכי הערמה והתחמקות שלא לשבור את צומו. מספרים שפעם אחת באו ואמרו לו שהיום יום היא"צ של הרה"ק רבי בונים מפרשיסחא והציבור בביהמ"ד הביא 'לעקיך ובראנפין' (עוגה ויי"ש) שיצטרף עימם, וכדי שיהיה עוד יותר ענין בזה, כיבדוהו לומר ד"ת לכבוד המאורע. וכן סיפרו לו שיש שם חייט אחד ישיש שעוד זכה לקבל פניו של הצדיק הרבי ר' בונם בחיים חיותו. נענה להם רבי מאיר יחיאל ובא להשתתף עמם בשתיית לחיים. קודם כל מזגו הכוס לאותו חייט ישיש שנהפך להיות מקור השמחה, באשר זכה להכיר את הרבי. אותו חייט היה מאנשים הפשוטים וכלל לא בטוח שקיבל תורה בפשיסחא אולי רק תיקן שם את בגדי החסידים שבלאו... הוא רוקן באחת את כוס היי"ש ותבע עוד אחת. רבי מאיר יחיאל נרתע לאחוריו, ואמר למקרוביו: אתם סתם הוניתם אותי, בלתי אפשרי שיהודי שהיה אצל הרבי ר' בונים ישתה כך כוס של יי"ש כאחד הגרגרנים. ולבסוף לא טעם באותו כינוס.
[]
רבינו היה כאמור מאד מאד שפל ברך והיו רעיונותיו מבוהלים שמא חטא באיזה עוון שמגיע לו מלקות ארבעים. והיה מצטער על כך שבימינו אין לנו גדול המוסמך שאפשר ללקות על פיו וחשב מחשבות אולי יתאספו גדולי הדור ויסמיכו את הגה"ק משינאוא לענין זה. ואולם משבא לשינאוא פתח הגה"ק בעל ה'דברי יחזקאל' בד"ת: למה אמרה תורה ארבעים יכנו ואילו חז"ל קבעו רק ל"ט מלקות: ואולם חז"ל אומרים טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, כי תכלית המכות לשבר את לבו ולא לשבר גופו, ולכן המעיטו חז"ל מכה אחת משום שעל האדם להשלים בלבו את החרטה הראויה וזו היא המכה הארבעים. כיוצא בו אתה אומר שאצל אדם שלבו שבור תדיר אף קודם שלקה ודאי אינו צריך למלקות כלל.
וסיפר האדמו"ר רבי ישראל מטשורטקוב, שאירע כן גם אצל אביו האדמו"ר רבי דוד משה, שבא לפניו הרבי מאסטראווצע וכשהמתין להכנס לחדרו של האדמו"ר הרד"מ עלה לו במחשבה כנ"ל, וכשבא לפני רבו אמר לו רעיון זה בדיוק נמרץ. והעיד הגאון מאסטראווצע באזני מקורביו, כי ראה בחוש שהרד"מ קרא מחשבותיו.
פעם משבא לפני הגה"ק רבי ליבוש מאוז'רוב (כדרכו להסתופף בצל קדשו של הרה"ק מאוז'רוב בערב ראש השנה, ובי"ג מידות של רחמים בימי הסליחות), ובקויטל שהגיש רשם דבר מה בענין תיקון נפשו. ע"ז אמר הרה"ק מאוז'רוב: רבי מאיר יחיאל, עד מתי אתם חוטאים בזלזול במצות עשה דאורייתא "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"!, הרי ע"י צומותיכם אתם מסתכנים! ופ"א כשהציע רבי מאיר יחיאל לבא ולשבות בצותא חדא באוז'רוב, אמר לו רבי ליבוש בבדיחותא: דרכו של מר לצום גם בשבת והיה כאשר יראו זאת החסידים שלי יעזבו אותי וידבקו במר... או שמא איפכא, חסידיו דמר יראו שאפשר גם לאכול בשב"ק, יעזבו את מר וידבקו בי...
[]
פעם אחת העיר לו אחד הגדולים שבאו בצל קורתו על כך שהוא מרבה בתענית והרי אמרו חז"ל (תענית י"א) 'כל היושב בתענית נקרא חוטא'. השיב לו רבינו מניה וביה: חז"ל דקדקו בלשונם ואמרו "כל היושב בתענית" ולמה לא אמרו כל המתענה נקרא חוטא? אלא, כוונתם שאדם מישראל שתש כוחו עקב הצום והוא יושב מחמת חולשתו לזה יקרא חוטא, כי הצום מחליש גופו ומקרר פעולתו בתורה ועבודה. ואולם אני עומד ולומד כל היום כולו ואין התענית מפריעה לי בעבודת השם.
הצומות היה אחד מקבלותיו והנהגותיו, והיו לו עוד ענייני קדושה ופרישות שגדר עצמו במסי"נ. והעיד אחד מתלמידיו שהיה קשה לקיימם עד כדי מסי"נ, ולולי סייעתא דשמיא בגלוי ממש לא היה בגדר אנושי לאחוז בדרכים אלו.
ומעניין מה שכותב הגאון מאסטראווצע (מודפס בספרו אור תורה פ' ויחי) אודות ענין התעניות: בילדותי הייתי אומר לפרש הגמ' בתענית דף י"א, א"ר ששת האי בר בי רב דיתיב בתענית ליכול כלבא לשירותיה, כי התענית מועלת לסור מרע שלא יחטא. אבל לענין 'ועשה טוב' מגרע גרע, דכשאין הגוף חזק אינו יכול לעבוד את ה' בשלמות. והנה בכל התורה לא מצינו שכר למניעת עבירה, אלא לקיום מצות עשה, רק בזאת מצינו שכר על המנעות מעבירה אצל הכלבים. שנאמר, "לכלב תשליכון אותו" ופרש"י שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שהכלבים לא חרצו לשונם במצרים, לכן נתן להם הקב"ה שכרם להשליך להם הטריפות, והיינו, שניתן לכלב שכר העדר הרע, משום שמטבעו הוא רע וחורץ לשון וכאשר מתגבר על טבעו הרע מגיע לו שכר. אמנם בן אדם שיסודו טוב (כענין שנאמר בקהלת ז) 'אשר עשה האלקים את האדם ישר', לא מגיע לו שכר על העדר הרע, אלא ע"י עשיית הטוב. ולכן מי שיושב בתענית כדי שיהיה בחינת סר מרע, כי מפחד פן יחטא, לזה לא מגיע שכר. ולכן יאכל הכלב את ארוחתו, כי רק לכלבים מגיע שכר על העדר מעשה רע מצידם... אמנם, תורה זו מבית מדרשו של רבי מאיר יחיאל נאמרה בילדותו (כפי עדותו) בזמן בו לא דגל בסיגוף הגוף.
עוד כתב שם שבילדותו של אדם עדיף לו שלא להתענות, כי אז יוכל לעבוד את ה' בשמחה וטוב לבב וביתר עוז, וכמ"ש בירושלמי סוטה (פ"ה ה"ה) שאברהם אבינו עשה מיצרו הרע יצר טוב, אבל דוד לא היה יכול לו והרגו בלבבו מ"ט ולבי חלל בקרבי, ופירשו המפרשים שם שדוד המלך הרג את יצרו ע"י תעניות וסיגופים. המסקנה מדבריו שיש שתי אופנים להתיר התענית א. במי שמבקש להרוג את יצרו המתגבר עליו ב. במי שבטוח בעצמו שהתענית לא תזיקהו ולא תמנע ממנו את עיסוקו בעבודת ה'.
[]
אחד מזקני חסידי אסטראווצע ר' פישל הרצוג נהג לספר על ביקורו של האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' בביתו של הגאון מאסטראווצע. בביקור שכזה עפו גיצים, דברי תורה פרחו וחדותא דשמעתתא ניכרה על האורח הגדול ועל מארחו, ואולם האמרי אמת הביא עמו מתנה לגאון הצם את צומו: שמן זית מארץ ישראל. נו... לכבוד המתנה המיוחדת הזו נאלץ הגאון מאסטראווצע להכנע ולשבור את צומו. לשתות רק שמן אין זה מקובל... הוא נאלץ איפה ליטול ידיים ולטבול את פתו בשמן מארץ ישראל, מתנת גדול הדור הרבי מגור. וכאשר סעד, היה האמרי אמת מוסיף ושופך שמן בצלחתו של רבי מאיר יחיאל כדי שיאכל עוד ויתחזק...
עוד סיפר על מעמד נורא הוד בערב יוה"כ כאשר הגאון הקדוש עבר ברחוב העיר לבית הכנסת קודם אמירת "כל נדרי", כל תושבי העיירה אסטראווצע עמדו בשורות על המדרכה והרבי עמד בתווך, ראשו מכוסה בטלית ודמעתו על לחיו. מרטיט היה לשמוע אותו מבקש סליחה מכולם, ולמי שביקשו ממנו סליחה אמר: אני גרוע מכם.
[]
סיפור מדהים שמענו מפי עד נאמן, ומעשה שהיה כך היה: הגר"א כץ אב"ד ריסקוע ברומניה ביקש להגר לאחר השואה לאמריקה. את בנו הבה"ח ר' יוסף שלח לפניו, הוא קיבל ויזה והתאקלם בארה"ב, אולם מסיבה כל שהיא נתעכבה נתינת הויזה לרב מריסקוע. בינתיים השתדך בנו בארה"ב ואף נקבע יום לחתונה מתוך תקוה שהאב בא יבא ברינה לשמחת נישואי בנו. אולם הדחיות הלכו ורבו והיה נראה שיהיה צורך לבטל את יום החתונה ולדחותו. נכנס הבן ר' יוסף לאדמו"ר מסאטמר זצ"ל והוא פסק: תתייעץ עם אביך והוא ודאי יוכל לומר לך בסוגיה זו תשובה ברורה. עשה ר' יוסף כפי שהורה לו האדמו"ר והנה מגיעה התשובה מאביו שלא לדחות את החתונה ולו ביום אחד!
וכך סיפר האב לבנו: אף אני נבוך הייתי בסוגיה זו, אם לדחות או לא לדחות, והנה נזדמנה לי באותה עת נסיעה ברכבת. פגשתי ברכבת יהודי מברדיוב שהיה לו בעבר דין תורה אצלי. הלה ביקש שאכתוב לו את הפסק דין כפי שהכרעתי בבוררות לפני שנים (קודם למלחמה) אמרתי לו שאיני זוכר את הפרטים ואם יש לו איזה מסמך בענין אולי אזכר. ואכן האיש שלף תיק עם צרור מכתבים והראה לי איזה מסמך בנדון. באותו הרגע נפל לו מהתיק מכתב ישן נוסף. הוא הראה לי אותו, היה זה מכתב מאדמו"ר הק' מאסטראווצע זי"ע אותו כתב לקרובו שהיה גר בברדיוב, שם הוא מציין ששמע בשם רבו האדמו"ר ממוגלניצא בשם זקנו המגיד מקוז'ניץ שקבלה בידם שלשטן עדיף לדחות חתונה ביום מאשר להחטיא את צדיק הדור בעבירה הגדולה ביותר... וכשראיתי זאת הבנתי מדוע הייתי צריך לפגוש את אותו אדם ברכבת. עתה הבין הבן ר' יוסף גם את תשובת רבו האדמו"ר מסאטמר שלאביו יהיה בודאי מה לומר בענין. [מכתב זה נדפס לעיל בראש הספר בעמוד 9, לך נא דרשהו משם].
[]
מרגלא בפיו: "אורייתא וקב"ה וישראל חד" כשם שאסור להקשות קושיות על הקב"ה ותורתו - כך אין לבוא כקושיות על בני ישראל. תמיד יש להמליץ עליהם זכות.
[]
סח האדמו"ר מאוז'רוב בעל ה'אש דת' למקורביו: ההסכמה הראשונה שקבלתי לספרי אש דת היתה משל הגה"ק מאסטראווצע זי"ע. תמהו המקורבים, והרי ספר אש דת יצא לאור לאחר פטירתו של הגאון מאסטראווצע. גילה להם האוז'רובי, כי סמוך לצאת גליונות הספר לאור, היו רעיונותיו משוטטות לעילא וביקש לדעת אם יסכימו לספרו בשמים, תוך כדי מחשבה זו נרדם. וירא בחזון כיצד הוא קרב לבית דין של מעלה וגליונות ספרו בידו. משביקש הסכמה, אמרו לו שהגאון מאסטראווצע הוא זה המוסמך וממונה לכך. ויגיש לו את הגליונות וכעבור שעה קלה השיב לו את הגליונות במאור פנים ואמר כי מצאו הדברים חן בעיניו.
(הגה"ק מאסטראווצע היה ממקורבי בית אוז'רוב ונסע להרה"ק רבי ליביש מאוז'רוב. לאחר פטירת רבי לייביש הגיע הרה"ק מאסטראווצע ללויה, אמר כמה מילי דהספידא בבכיות נוראות ומיד התעלף מרוב צער. בנו הרה"ק רבי יחזקאלי, היה ידידו מנוער של האדמו"ר הגאון מאוז'רוב בעל ה"אש דת").
[]
סיפר תלמידו הגאון החסיד הגרי"ח סנקביץ זצ"ל, ראש ישיבת שפת אמת, שהאדמו"ר מאסטראווצע קבע עמו שיעור פרטי שנמשך בכל יום כחמש-שש שעות מלפני עלות השחר עד שעות הבוקר. וכך נדפס בהקדמה לספרו חידושי הגרי"ח: "שיעור זה למד אבינו אצל רבו הגאון מאסטראווצע במשך כמה שנים במיטב ימי הבחרות, וסיפר אבינו שבכל משך הזמן ההוא לא קרה אפילו פעם אחת שלא ימצא את רבו ער בבואו אל ביתו ללמוד באשמורת הבוקר"!
[]
גדולה היתה מידתו בהשכנת שלום בין איש לרעהו. פעמים רבות היה יוצא חוץ למקומו וחוץ לעירו כדי להשכין שלום בדבר מחלוקת שפרצה בין יושבי העיר לבין רבם (מחלוקות בדבר הרבנות היתה שכיחה לדאבונינו בערים ועיירות שונות). תמיד היה פותח בדברי נועם וריצוי ולא חש לכבודו. אך כאשר ראה שאין שומעים לדבריו, עמד ליד ארון הקודש ופתחו לעיני כל הקהילה וכך אמר: דעו נא יהודים, כי אני הוא שר התורה בדור זה. וכשם שאני גוזר פה למטה כך גוזרים ומקימים למעלה. בבית דין של מעלה מתחשבים בדעתי! למשמע הדברים הבוטים והמפורשים הללו היוצאים מפיו של גאון וקדוש ועניו שכמותו, היו כולם מזדעזעים והמחלוקת נעצרה באחת.
[]
מדקדק היה במצוות במסי"נ וכל הון לא יקר בעיניו כדי לזכות במצוה. פעם שהה בקראקא לעת קידוש הלבנה, והיו השמים מכוסים בעבים כהים, ואפילו צל צילה של הלבנה לא נראה מבעד לסבך העבים. עמד רבי מאיר יחיאל על רגליו, שעה ושעתיים ועיניו נשואות לשמים בתחינה, שמא יפתח המסך ותראה הלבנה בטהרתה ולו לרגע אחד, כדי שניתן יהיה לברך. חשש רבינו שמא יעבור הזמן והלבנה לא תתגלה עמד ונדר נדר לתת 300 דולר לקופת רבי מאיר. בעל הנס (סכום זה היה סכום אדיר בימים ההם) ואכן נענה מיד והלבנה יצאה מבין העננים ורבינו בירך. (יש לציין שרבינו הפריש מיד את הכסף שנדר, עוד קודם שנענה משמים).
[]
פעם נשאל: מדוע יגרע חלקו של בעל הכבוד יותר משאר בעלי התאוה, שאילו הם מוציאים לפחות חצי תאותם ואילו על בעלי הכבוד אמרו חז"ל, שכל הרודף אחריו הוא בורח ממנו לגמרי?
השיב להם מיניה וביה: פינה אחת בתהום רבה יש בה למלא תאותם של כל בעלי התאוה בעולם, ואילו למחפשי כבוד אין די בכל התהום כולו...
גודל מדריגותיו הנשגבות נוכל לראות מעובדה אחת שסיפר הגאון רבי יעקב הורביץ אב"ד דיסלדרוף מחסידי צאנז ושינאוא מה שראה בעיניו בהיותו מסתופף בצלו של הגה"ק משינאוא. ואותה שבת היה שם גם האדמו"ר מאסטראווצע. כאשר אמר הגה"ק משינאווא "אדון כל הנשמות" נפל הרבי מאסטראווצע על פניו מלא קומתו והשתטח על הארץ לרגלי הרבי. וזעק בקול בוכים וברתת: "רבינו הקדוש האט מיין נשמה אויכט אין זינען" ונפל פחד על כל השומעים מגודל שברון לבו של הגה"ק מאסטראווצע, ואולם למרות זאת, כשחילק רבינו הק' משינאווא שיריים, ראיתי כיצד רבי מאיר יחיאל מכניס המאכל לאיזה כלי קטן שהיה אצלו מוכן מבעוד מועד, וזאת משום שבאותה שעה היה שרוי בתענית ולא רצה לשבור תעניתו ולכן גנז המאכל הקדוש משירי המנחה לעת אחר המוכשר בעיניו לאכול.
[]
סילוקו של רבינו ביום ראשון בשבת י"ט אדר תרפ"ח השרה אבל כבד ברחבי העולם היהודי ולא רק בפולין, שכן שמעו של הגאון הקדוש שר התורה נתפרסם בכל תפוצות ישראל. וכאשר הורד אלי קבר הגוף הטהור המזוכך, קרא אחריו ר' שלמה'לי מראדזימין זצ"ל: "אילו ידעה האדמה איזה אוצר היא קולטת עכשיו לחוּבה, היתה בודאי אומרת שירה" - "מכנף הארץ זמירות שמענו, צבי לצדיק'. זכותו הטהורה של רבינו הקדוש תגן על כל ישראל.
רבינו הקדוש רבי מאיר יחיאל הלוי האלשטוק זי"ע נולד בעיירה סאבין ע"י ורשא, לאביו ר' אברהם איטשה שהיה איש תם וירא אלוקים מחסידי פוריסוב ומוגלניצא (ואח"כ גרודז'ינסק). אביו לא היה רב, אלא אופה כעכים, אך בשום אופן אי אפשר להתיחס אליו כ'יהודי פשוט' כפי שניתן להגדיר יהודים שכאלה. 'יהודים פשוטים' של פעם אין אנו מסוגלים להעריך, אך דומה שרבי מאיר יחיאל ידע גם ידע להעריך את אביו ואמו הצדיקים והתמימים כרום ערכם ולא רק משום החיוב הכתוב בתורה 'כבד את אביך ואת אמך', אלא כפי שידע רבי מאיר יחיאל להעריך את הטוב שבכל יהודי, ידע להצביע על מעלתם של הוריו.
כאשר היה מאיר יחיאל הקטן מצטרף לאביו בסבבו בכפרי הסביבה כדי למכור את כעכיו, היה אביו משנן לו עיקרים גדולים בהשגחת ה' ובדרכי החסידות: מאיר יחיאל יקירי! הליכה זו שאנו הולכים אין תכליתה למכירת כעכים כפי שאפשר לסבור... אלא תכליתה נשגבה יותר. וכפי שביאר הבעש"ט הקדוש את הפסוק בתהילים: "מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" הבורא ית' מכונן צעדי האדם לאיזו תכלית עלומה, והאדם אינו יודע לפעמים מהי התכלית האמיתית שבהליכה זו, אך מסבב הסיבות מצניע את ההליכה בסיבה נגלית, כאילו האדם הולך לשם על מנת למכור כעכים.
בשובו מסיבוב בכפרים ובשוקים, היה אביו נכנס לבית המדרש ולומד גמרא או משניות כשש שעות רצופות! רק אז עמד להתפלל, [דרך זו בעבודת ה' אחז גם בנו רבי מאיר יחיאל שהיה מקפיד ללמוד כשש שעות ברציפות קודם שניגש להתפלל תפילת שחרית], אמו הצדקת מרת חנה בילא היתה אף היא אשה כשרה מנשים הצדקניות של פעם, ומלבד עזרתה לבעלה במאפית הכעכים היתה עזר כנגדו גם בעבודת ה'. כמו כן היתה מקפידה להתפלל בכל יום וסידורה 'קרבן מנחה' היה רטוב מדמעותיה.
[]
לימים כשגדל והיה לפאר הגאונים ושמעו יצא ברחבי פולין ומחוצה לה, היתה כסתו מוטלת בין גדולי הדור, ולא אחת היו מיסבים על אותו שולחן וכל אחד מזכיר בדברי תורה משל אבותיו הגאונים "אבי הגאון כך וכך אמר וסבי ראש הישיבה כך וכך חידש..." והיה רבי מאיר יחיאל זצ"ל יושב ושותק. כששאלוהו לשתיקתו ענה ואמר: אבי ע"ה נהג לומר: כל כמה שתנור פתחו סתום יותר - כך חומו רב יותר... ובהזדמנות אחרת היה אומר: אבא ע"ה שהיה אופה, היה אומר: פרישעס, איז בעסער וי אלט געבאקנס... (כעך טרי, עדיף על כעך ישן).
כיוצא בזה מספרים על "הגדול ממינסק" רבי ירוחם פערלמן שהיה בנו של חייט, בהיותו באסיפת רבנים השתבחו כמה מהם ביחוסם ואמרו ד"ת בשם אבותיהם ואבות אבותיהם, ואילו "הגדול ממינסק" אמר להם: אבי ע"ה שחייט היה, נהג לומר שבמקום לתקן בגד ישן ולהוסיף לו טלאי - עדיף לתפור בגד חדש... ואז פתח בחידושים חריפים ומחודשים משלו.
[]
אביו היה מקושר בצדיקי דורו ונסע להרה"ק ממוגלניצא ואח"כ לגרודזינסק, וכן נסע לצדיק רבי יהושע אשר מז'עליכוב (אחיו של הרה"ק רבי ירחמיאל מפשיסחא). מברכתו של הרה"ק רבי יהושע נולד רבינו, והוא שהבטיח להוריו שיהיה להם בן שיאיר עיני ישראל. רבינו נקרא על שמו של השרף ממוגלניצא נכדו של הרה"ק המגיד מקוז'ניץ, אותו גם היה קורא בשם "רבו", אף שלא הכירו בחייו, שכן נסתלק הרה"ק ממוגלניצא קודם שנולד רבינו. אלא שרבינו היה רגיל תמיד להתעמק בתורתו ושיבח את גדלותו וציין שחי ופעל בשנת ת"ר לאלף השישי מועד שבו מנבא הזוה"ק על פתיחת תרעין דחכמתא.
למרות היותם "אנשים פשוטים" לא חסכו הוריו מאמצים ואמצעים כדי לגדלו לתורה ומסרוהו לידי טובי המלמדים בעירם, אלא שלמוחו החריף לא הספיקו אותם מלמדים שנותרו פעורי פה ונעדרי מדע כדי לענות על קושיותיו החריפות. כאשר נסע אביו עמו לגרודזינסק להרה"ק רבי אלימלך, התוודע אל הנער החריף החסיד הלמדן רבי בערל גולדפרב שהפציר באביו רבי אברהם איטשה שיפקיד את בנו בידיו והוא יספק את להטו וצמאונו לעלות ולהתעלות במעלות התורה.
[]
עוד קודם שמלאו לו י"א שנים, כבר יצא שמעו כגאון. שקידתו היתה מבהילה ממש. פעם התעמק בסוגיה ולא שם אל לבו שעששית הנפט התנפצה, הזכוכית פוזרה על השולחן, וידו נחתכה בזכוכית וזבה דם. לימים סיפר שבילדותו כשלמד מהר"ם שיף בעיון "הרגשתי טעם גן עדן פשוטו כמשמעו"! עוד סיפר: בהיותי בן י"א שנים נחה עלי רוח ממרום לחדש חידושים והיו החידושים ממלאים את מוחי, אך מתבייש הייתי להעלותם על הכתב או אפילו להרצותם בפני המבוגרים, והייתי כותבם בגיר על כותל בית המדרש... או על פתקים אותם היה תולה על לוח המודעות. והיו חריפי הלומדים מפלפלים בחידושיו של האלמוני ולא היו יודעים מי הוא, ואילו הוא כבש את יצרו ולא גילה את מצפוניו, אלא המשיך ללמוד כאילו לא בגללו כל הסער הגדול הזה.
על גדלות מידותיו יעיד הסיפור הבא (שאירע כבר בהיותו גדול ומפורסם), פעם אמר איזה פלפול חריף, והיה שם רב אחד מפורסם שסתר את בניינו מדברי תוספות מסויים בש"ס. רבי מאיר יחיאל שתק ולא ענה, סבר האיש וסברו השומעים שרבי מאיר יחיאל הודה לו, אלא שלימים פלט הגאון: אין לכם מושג כמה הייתי צריך להלחם עם יצרי שהפציר בי להוכיח לעיני כל שאותו גדול טעה בפירוש דברי התוספות שם. אלא שתהילה לאל היו לי כוחות הנפש להתאפק ולשתוק.
על שתיקתו וכבישת מידותיו התבטא פעם: בתורה מצינו דרגות שונות בענוה, ישנה הגדרה של אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר", ישנה דרגה של "אנכי תולעת ולא איש". מה כבר אפשר לחדש בתחום זה של הגדרת הענוה? חשבתי עד שמצאתי מעלה עוד יותר גדולה: לשתוק!.
רבי מאיר יחיאל היה גאון במדת הענוה, וכך היה אומר: מי שאינו מאומה אינו צריך להגדיר את הענוה שלו כדבר שיש בו ממש. כי אילו יש בענוה ממש - משמע יש לו במה להתגאות ואילו הוא מקטין עצמו, ואילו אני במדרגה כה שפלה שאין לי בכלל במה להיות עניו.
כשהגיע רבי מאיר יחיאל לפרקו בחר בו לחתן החסיד רבי אברהמלי מווארקא. בן י"ז שנה היה רבינו בעת נישואיו. השתקע רבינו בעיר ווארקא ועסק שם בתורה יומם ולילה. כפי הגדרתו: "תנור ככל שהוא סתום חומו רב יותר". - פרץ חומו של התנור שבער בקרבו ועלה על גדותיו, עד שנתברר להם לתושבי ווארקא ועמם גם לתושבי פולין כולה כי בקרבם שוכן כבשן האש הלוהט באש של תורה וקדושה.
[]
עשר שנים תמימות להט התנור והוסק הכבשן, עתה היה ראוי לאפות לחם לרבים... עתה היה ראוי להפיץ לחמה של תורה בעולם כולו. פרנסי העיר סקרנביץ (שהיתה שייכת גם היא לחסידות ווארקא) נתנו את עינם בעילוי הצעיר והציעו לו את כס הרבנות בעירם, רבי מאיר יחיאל השתלם בד"ח שו"ע וידע על פה טור וב"י, מלבד כמובן את הש"ס עם כל הראשונים, ואולם "היתר הוראה" רשמי לא היה בידו, ועל כן נסע לקוטנא עיר רבנותו של גדול המורים בדורו רבי יהושע'לי טרונק זצ"ל אב"ד קוטנא בעל ה"ישועות ישראל וה"ישועות מלכו", וכן עמד בכור הבחינה אצל חתנו הגאון מקאליש בעל ה"נפש חיה".
לא היתה זו "תעודה" שיגרתית של היתר הוראה. תוך כדי הבחינה התברר לגאון מקאליש שהצעיר בן הכ"ז העומד לפניו יכול לתרץ את כל הקושיות של בעלי התוספות על מסכת יבמות (וכבר חיבר חיבור עצום על מסכתא זו באותו הפרק - וחבל על דאבדין).
הגאון מקאליש לא הסתפק בכתב הורמנא. אלא קם ונסע בעצמו לסקרנביץ וביקש לדרוש בפני הציבור, וכך אמר: חז"ל אומרים שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו, ואילו אני הסמכתי זה עתה את הגאון רבי מאיר יחיאל המועמד להיות רבכם, ואני אומר לכם בפה מלא שמרגלית כזו אינה מזדמנת בכל דור, אלא פעם בכמה דורות... עוד אמר הגאון מקאליש באותו מעמד: חז"ל אומרים אלף נכנסים למקרא, אחד יוצא להוראה. וישנה בחינה של אלף נכנסים להוראה ומהם יוצא אחד המיוחד שביניהם - וזהו רבי מאיר יחיאל.
בכתב ההורמנא כותב הנפש חיה: איך יעיד זבוב קצוץ כנפיים על הנשר אשר בשמים... כ"כ העיד בשבועה, שרבינו הוא גם "גאון" וגם "קדוש". ואף ימים רבים לאחר מכן כאשר הזכיר שמועה מפיו היה אומר: "דער הייליגער סקרנוביצער רב זאגט" (הרב הקדוש רבה של סקרנביץ אומר כך וכך).
בסקרנביץ החל רבינו להרביץ תורה ברבים ותלמידים חריפים נהרו אל ישיבתו מרחבי פולין, והעידו גדולי תלמידיו ש"בין הזמנים" מפורים עד פסח הסתגר בחדרו והיה עובר וחוזר על כל הש"ס ולא נתן שיפריעוהו באותה עת. את שאלות הציבור בעניני העיר וענייני פסח היה מפנה אז לאחד המו"צים בעיר. כאשר מונה מושל חדש לאזור ('נטשאלניק' בלע"ז) לא התפנה רבי מאיר יחיאל אליו וסירב לקבלו. הנטשאלניק הציץ פנימה וביקש לראות מהו הדבר שיותר חשוב לרב מאשר לראות פניו... הוא ראה לפניו את רבינו כשראשו ורובו בגמרא הולך ומונה סוגיות כזו אחר זו והוא מנותק כליל מהעולם הזה, לא כעס הנטשאלניק, והעיר בחיוך למקורבי הרב: מעטים בעולמינו הגשמי שיכולים לנתק עצמם מהויות העולם הזה ולעסוק רק בדברים רוחניים... מאושר אני שרב גדול כזה נמצא תחת תחום אחריותי. קם ונפרד מהם בלבביות מבלי לפגוש ולדבר עם הרב. רבי יואל בוימינגר מתלמידיו וממקורביו עוד מימי סקרנביץ העיד, שאת שיעורו לתלמידים בטור ב"י נהג רבינו לומר בעל פה מתוך הזכרון והתלמידים הפליאו את העובדה שזכר את הלשון על פה מילה במילה בלי טעות!
[]
מוחו המבריק והגאוני היה סוקר בסקירה מסכתות שלמות בזמן קצר. מופלא היה כשרונו לנתח בשניות מעטות חשבונות מספריים מסובכים. תקופות ומולדות ידע לחשב בזמן קצר בלי עזרת עפרון ונייר. הוא היה מחדש חידושי תורה הבנויים על מדרשי חז"ל שבהם גימטריאות וצירופי אותיות המחושבים למספרים.
לא בכדי בחר רבינו דרך זו בחריפות ופלפול תוך שימוש בכל הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן... היו לו בכך עניינים נשגבים, שכן ע"פ תורת הסוד י"ג מדות של רחמים קשורות בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. וע"י קשירת ושזירת ציצים ופרחים בתורה באמצעות הי"ג מדות שהתורה נדרשת (גזירה שוה, בנין אב, הקש, ק"ו, וכו') ממתיקים את הדינים... והרי רבינו כאב רחמן על ישראל, עורר תמיד רחמים וביקש על עמו ישראל. ובהיבט זה יש גם לראות את תעניותיו. גם כשבאו אליו לשטוח בקשה להתפלל על חולה או להצלת אדם מסוים מעלילה, היה נוהג לחדש במקום חידוש בפלפול, הוא מקשה והוא מתרץ. והיו לו בכך עניינים נשגבים, שכן כידוע ליודעי חן קושיה מעוררת דינים והתירוץ מעורר רחמים. ומספרים מקורביו שפעם אחת הקשה קושיה בעת שבאו אליו עם קויטל חמור, ותירץ במקום תרוץ כדרכו, והיה שם בחור למדן אחד שהפריך את התירוץ והיה רבי מאיר שמחה נבוך והחויר כסיד ההיכל (הוא חשש שסתירת התרוץ תביא להחמרה במצב האיש שעליו ביקשו רחמים), ומיד התאמץ בעוז ובחריפות בלתי מצויה לתרץ את הקושיה ולהפריך את דברי הבחור שסתר את תירוצו.
ואולם גם הוא עצמו ידע להבחין בדרכי לימודו בין לימוד לאפוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, לימוד לתלמידים גפ"ת, ובין עיסוקו בפילפולא חריפתא מטעמי גבוה, או לשם חיבוב התלמידים. רבי שמחה בונם לב מתלמידיו הותיקים, העיד שלמד אצלו במשך 'זמן' שלם והספיקו רק שלושה דפים בבכורות, כמובן עם רי"ט אלגזי וכל המפרשים ועם חידושים אדירים שחידש הגאון במהלך לימודו. תלמידים אחרים העידו: הרואה את רבינו בעת הרצאת שיעורו בגפ"ת לפני התלמידים - כרואה את הכהן הגדול בעת עבודתו בקדושה ובטהרה. בנועם המשיך את הלבבות להגות בתוה"ק בעיון ועמקות וזכה לחדש חידושיו כמעין הנובע.
לבנו-יורשו הרה"ק ר' יחזקאל'י אמר: "האמן לי בני לאחר כל הפילפולים שאני אומר - תהלה לקל, אם אני לומד גמרא ורש"י כמו ילד קטן - אזי אני מחיה את עצמי".
[]
קצת מחידושיו בפלפול ובהלכה נדפסו בעפר "מאיר עיני חכמים" שהוצא לאור ע"י תלמידו רבי ראובן מנדלבוים (בתוספת קונטרס "קדשי יחזקאל" מבנו האדמו"ר רבי יחזקאל שנעקד עקדה"ש בשואה).
אחד מתלמידיו סיפר לימים על רישמי שיחה שהיתה לו עם רבו רבי מאיר יחיאל אודות העלאת דברי תורתו הפזורים בין תלמידיו על מכבש הדפוס. וכך אמר הרבי על עצמו: דברים שנכתבו משמי אינם אפילו אחת מני אלף ממה שאמרתי, וכל מה שאמרתי אינו אפילו אחד מני עשרה רבוא ממה שהגה ליבי ולא הספקתי להביע... כ"כ הדפיס תלמידו רבי ליבוש רוזנברג דומ"ץ לודז' ספר "אור תורה" ליקוטים על פרשיות השבוע (הספר נדפס בחיים חיותו של האדמו"ר בשנת תרפ"א) וכך כותב התלמיד המסור: כל ימי הייתי מצטער על כי שמעתתא דרב מתבדרין בעלמא וכל העולם מתבשם מתורתו ולא נאספו עדיין בכתובים, כי כ"ק אדמו"ר אינו רגיל לכתוב מחידושיו והתלמידים יכתבו לעצמם מעט מזעיר והמה מפוזרים בידי זרים. הספר נאסף מתוך דברי התלמידים ובעיקר ממה שרשמו בנו הרה"ג בנש"ק הר"ר יחזקאל אב"ד נאשעלסק (אח"כ ממלא מקום אביו כרב ואדמו"ר באסטראווצע) וכן מחתנא דבי נשיאה הרה"ג רבי דוד אב"ד גאסנטנין. ואמנם היה מן הנמנעות שיהיה ספר זה בהסכמתו כדרכו בקודש בנוגע לעניניו שהיה עניו מאד ולא היה מסכים להדפסת ספריו. ר' ליבוש חשב להוציא חידושים על סדר הש"ס, אלא שהמלאכה רבתה עליו (הוא כותב במליצה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני...) ולכן החל לסדר חידושים סביב פרשיות השבוע. חבל על דאבדין ולא משתכחין כי הספיק לסדר רק על חומש בראשית, ולא זכה הדור לראות את השלמת הסדרה על כל התורה.
במהלך דברי ההקדמה מציין ר' ליבוש שלמרות התנגדותו של רבו להדפסת החידושים הוא משליך יהבו על "מדת טובו וענותנותו" שימחל לו על העזתו להוציא לאור מחידושיו... ואולם כ"ק אדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג זצ"ל ששהה במחיצתו של הגה"ק מאסטראווצע ואף קיבל ממנו תעודת הורמנא סיפר, שרבינו ביקש ממנו להשאר אצלו ולערוך את כתביו הרבים לדפוס בראותו שהוא מוכשר לכך, אך לא אסתייע מילתא.
[]
אחד מתלמידיו מעיד ששמע מרבו בזה הלשון: ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, כל מאורעות העולם שהתרחשו ועתידים להתרחש כתובים בתורה ובדברי חז"ל, לפנים קראו לנביא "רואה" על שם שהיה רואה באור הגנוז בתורה והיה יודע צפונות... קודם מלחמת העולם (תרע"ד) אירע מעשה נורא בעת שעלה רבי מאיר יחיאל לדרוש את דרשתו המסורתית לשבת שובה, לפתע נעתקו המילים מפיו ולא יכל לומר מאומה. אז התעטף בטליתו ובקול בכיה שפילח את הלבבות אמר: כנראה שגזרות קשות ומרות עשויים לבוא על ישראל. רואה אני שמשמים נסתמו הדברים... הבה נחזור בתשובה שלמה! כל הקהל געה בבכיה, אך כידוע המלחמה שפרצה (ביום ט' באב) המיטה שכול והרס על רבבות אלפי ישראל. רבים נהרגו ורבים אחרים התמוטטו ממעמדם, עוד זאת חזה רבינו את כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, לפי חשבונות שערך תמה התקופה שבה לבני ישמעאל תהיה שליטה בארץ ישראל (כמ"ש הזוה"ק "וי להאי שעתא דאיתגזר ישמעאל". שבגין היותם נימולים ניתנה להם הארץ למשך תקופה מסוימת), ולכן עתה משתמה תקופת שלטונם תיכבש הארץ בידי הבריטים שאינם נימולים, כדי שבני ישראל יוכלו לקבל את הארץ מידיהם... (שלא יטען שר של ישמעאל הללו נימולים והללו...). גם את מאורעות השואה צפה בעיני רוחו ותמיד התאנח על הצרות שחלילה לא יבואו ומשום כך גם עסק בצומותיו הממושכים וחדל לאכול אפילו בשבתות.
[]
רבי מאיר יחיאל היה מקושר לארץ ישראל ועיניו היו צופיות לנעשה שם. הוא גם דגל בסיוע לחברת "הכשרת הישוב" לצורך רכישת קרקעות בארץ ישראל, אף שבראש החברה לא עמדו אנשים חרדים, מ"מ חשב שאיחוד הכוחות יועיל להשגת הקרקע בתנאים טובים יותר וזה יועיל גם לחרדים. הוא הביע את דעתו זו בפני האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" וציפה להכרעתו, וכך כתב: "אני אינני רואה שום סכנה לעתיד נגד תוה"ק, אבל עכ"ז מחמת שאינני בקי בטוב הדבר לא אוכל לדון ולהשיב". ולכן הוא מצפה להכרעתו של בעל ה"אמרי אמת" (תשובת ה"אמרי אמת" באוסף מכתבים מכתב ל'). רבי מאיר יחיאל אף חשב לעלות לא"י ואף עשה עיסקה עם עשיר אחד מחסידי פולין שיעלו יחדיו לא"י. העשיר יפרנסו והוא ילמד את העשיר שיעורים קבועים תמורת תמיכתו. אלא שמשום מה התחרט אותו עשיר והתכנית נתבטלה.
שגור היה על פיו לאמר: "איך בין א ארץ-ישראל'דיגער יוד, ולעת עתה שרוי אני באסטראווצע שבפולין"... מידי ערב שבת וחג נהג להכניס כמה פרוטות לקופסת הצדקה של רבי מאיר בעל הנס לטובת עניי ארץ הקודש. פעם כשלא היו לו כמה פרוטות לצורך זה עמד ומישכן את פמוטות הכסף שבהם היתה הרבנית מדליקה נרות לשבת. הוא הסביר לזוגתו הנדהמת: אילו היה בית המקדש קיים הרי חייבים היינו לעלות לרגל ולהביא קרבנות, עכשיו שחרב בית המקדש כלום נרשה לעצמינו לחסוך את ההוצאות? התמיכה בעניי ארץ ישראל היתה בעיניו ענין בעל חשיבות עליונה.
[]
רבינו סבל משך שנים מחוליים רבים ויסורים ש"אין בגדר אנוש לסובלם" (כעדות מקורביו) הוא סבל מאבני מרה ומנפיחות ברגליים ועוד חולאים, בעיות שהחריפו בעקבות הצומות והסיגופים. אלא שרבינו לא ויתר על קוצו של יוד במנהגיו וחומרותיו, למרות מחלותיו ומיחושיו. פעם סבל מהתקפת אבני מרה, היה זה בחנוכה, האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" שהיה מיודד עמו, בא לבקרו בחליו ואמר: ימי החנוכה מסוגלים לרפואה שכן הרפואה ניתנה בשמינית (ברכת "רפאינו" השמינית שבשמו"ע) אמר לו הרבי מאסטראווצע: אם כוונתכם שאמתין עד ליום השמיני של חנוכה - אין בידי כח לסבול! ואולם עצם ביאתכם בצל קורתי תביא לי את הרפואה, שכן אמרו חז"ל מרגלית היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו וכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא, והרי גדול הדור הוא בבחינת אברהם...
[]
ישנם הרבה זויות של הבטה בדמותו היחודית של הגאון הקדוש מאסטראווצע. מצד אחד גאונות מדהימה שאין דומה לה חריפות "גג על גג", ומצד שני קדושה טהרה ופרישות, ועם כל זה ענוה וטהרת הלב. למרות כל גדולתו היו מקורביו רואים אותו בוכה כתינוק שיהיה ראוי ליראת שמים אמיתית... שגור בלשונו "וטהר ליבנו לעבדך באמת"... "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי"...
התבטלותו בפני צדיקי הדור אליהם נסע כחסיד הנוסע לרבותיו היו לשם דבר. מבהיל היה לראות כיצד הגאון הגדול פארה והדרה של פולין שיניו מנקשות מיראה בעמדו לפני הגה"ק משינאווא זי"ע או לפני האדמו"ר רבי ליבוש מאוז'רוב זי"ע. אך גדלותו היתה בכך שתמיד ראה עצמו כמי שעדיין יש לו צורך לרכוש תורה ויראה, והיה נוסע לגדולי אדמור"י דורו לקנות דעת ויראת שמים. הוא היה נוסע לאדמו"ר הר"י מבעלזא זי"ע להרד"מ מטשורטקוב זי"ע לרבי ליבוש מאוז'רוב ולבעל דברי יחזקאל משינאוא. בצעירותו חסה בצילם של האדמו"רים רבי ירחמיאל מפרשיסחא, אחיו רבי יהושע'לי, ובנו רבי יעקב צבי מפוריסוב.
בהסכמתו לספר "אמרי יהושע" (קראקא תרפ"ו) הוא כותב: ושאבנו ושתינו וטעמנו ב"ה מבארות עמוקים מים חיים האדמו"ר הקדוש האבדק"ק פוריסאו והשני בקודש האדמו"ר רבי אלימלך זצלה"ה אבדק"ק גרודזינסק. אביו הרה"ח רבי אברהם איטשה היה חסיד גרודזינסק והיה מוליך את בנו הצעיר מאיר יחיאל בדרכי פולין לרבו בגרודזינסק. כאשר נפטר האדמו"ר רבי אלימלך בשנת תרנ"ב הכתירו חסידי גרודזינסק את רבי מאיר יחיאל כאדמו"ר.
[]
דרך יחודית כבש לו "האסטראווצער" (כפי שכונה בקיצור ובחיבה ע"י יהודי פולין) בעבודת ה' דרך הצומות והסיגופים. למרות שהבעש"ט הורה לתלמידיו שלא לעסוק בכך, כי הצום מכחיש את הגוף ומפריע לעבודת ה', הרי שתמיד היו יחידי סגולה שלהם הצום לא רק שלא הפריע - אלא סייע בעבודת ה'. וכך העיד רבי מאיר יחיאל על עצמו: אבא ז"ל היה אופה ולימדני פרק בהלכות אפיה. וכך היה אומר: כל תנור זקוק למקור חום כדי שיאפה טוב. ככל שהעצים בתנור טובים יותר - כך יגדל החום ודברי המאפה יהיו אפויים היטב... אף אני זקוק לבערה פנימית כדי להוציא מקרבי עבודת ה' בהתלהבות ולימוד תורה כדבעי. הצומות הם שמספקים לי את חומר הבערה...
ואולם יש וגילה טפח מנסתרותיו לתלמידיו, כי דברי הצומות וזעקתן לא היו ענין אישי, אלא נועדו לכפר על בני הדור. צרות ישראל הלכו ותכפו ורבינו בעיני הנשר שלו הרחיק ראות והתבטא באזני תלמידו כ"ק אדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל: אלמלא היו האנשים יודעים כמוני מה צפוי לכלל ישראל בעתיד הקרוב בטוחני כי אף אחד לא היה מכניס אוכל לתוך פיו". דברים מבהילים לנוכח מה שאנו יודעים כיום על שואת יהודי אירופה. דומה כי רבינו שראשו היה נתון בעולמות העליונים חזה דברים מראש ועשה כל אשר לאל ידו לעצור את הנגף בטרם החל. אך כידוע מאימרת צדיקים "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" שאם נגזרה גזירה על הדור הקב"ה נוטל את הצדיק קודם שתבוא הרעה כדי שלא יוכל לעמוד בפרץ ולבקש, שכן נגזרה כבר הגזירה. אחרים מצביעים על בחינתו של רבי צדוק (בעל הגרוגרת) שצם 40 שנה לפני חרבן הבית כדי למנוע את החרבן. אף רבינו צם במשך 40 שנה רצופות!
צומותיו הרצופים (מלבד ארוחתו היומית - לאחר יום רצוף לימודים ועבודת ה' - מעט דייסה בחלב אותה היה טועם בשעה 9 בלילה) לא הטרידוהו מעבודתו בקודש. מדי לילה היה קם בשעה שלוש ולומד בעמידה כמה שעות רצופים, לאחר מכן ירד לטבול ופנה לעסוק בעבודה שבלב זו תפילה. אך כדרכו בקודש ניכרה התפילה גם כלפי חוץ כשכל גופו בוער באש קודש. סדר יומו היה גדוש בתורה, היתה לו ישיבה וגם תלמידים חריפים להם היה מרצה שיעורים תמידין כסידרן. מלבד זאת היתה תקופה בה כיהן ברבנות (בסקרנביץ ולאחר מכן באסטראווצע) והיה צריך לפסוק שאלות ולעסוק בצרכי העיר. מלבד זאת נהרו אליו שאלות בהלכה מרחבי המדינה ועל כולם ענה בטוב לבב ובדעת רחבה. כמו כן נכנסו ובאו אל ביתו צורבים רבים מרחבי המדינה לפלפל עמו, והוא הגאון הגדול נענה להם בסבר פנים יפות ומעולם לא נעל את דלתות ביתו בפני המבקרים. עד חצות לילה נמצאו אנשים בביתו, מי בבקשה פרטית ומי בפלפולה של תורה. כמובן מאליו שלא רק מאכלו היה מצומצם כי אם גם שינתו (כשעתיים שלוש שעות ביממה) ולמרות צומו היה מתגבר כארי בלימוד ובעבודת ה' ומוחו היה צלול ובהיר כעין הברק עד שנלאו גדולי החריפים לעקוב אחר מעוף שכלו החריף.
ואולם, מה שיכל להרשות לעצמו (ולכוחותיו הרוחניים הכבירים) הגאון הקדוש מאסטראווצע, לא יכל איש זולתו לעשות. הוא אף ביקש להניא אחרים מללכת בדרכיו ויעץ לבנו ממלא מקומו האדמו"ר רבי יחזקאל: בבקשה ממך למעט בתעניתים כי העיקר הוא להעביר על מדותיו כי זהו כלל גדול בתורה. הצומות נועדו באופן עקרוני כדי לשבר את החומר ואין לך שבירת החומר גדולה מזו, כאשר אתה משבר את מידותיך.
[]
כבר הזכרנו את דרכו של הבעש"ט שהמליץ למעט בתעניות, ומסופר על גיסו הגה"ק רבי אברהם גרשון מקיטוב, שלמרות דברי גיסו המשיך להתענות. אולם פעם נזדמן לו להיות בהלוית חברו הטוב, שאף הוא התענה רבות וגופו נחלש עד שנפטר מהעולם. והיה הגרא"ג מבעט בקברו ואומר, לא היה לך להתענות, אבוי לך כי סיכנת נפשך... לא היה לך ללמוד ממני, שאני בעל טבע חזק ויכול לעמוד בזה ולא כן אתה.
ומסופר שאחד מבני העיר אסטראווצע זילזל באיזה ענין בשמירת שבת ורבי מאיר יחיאל הטיף באזנו דברי מוסר. החציף הלה פניו והטיח בצדיק: אף רבינו מזלזל בשמירת שבת, שכן על פי הנשמע רבינו מתענה אף בשבת! השיב לו רבי מאיר יחיאל בחיוך: ממני לא ילמד איש להתנהג בדרכי ולצום בשבת. ואולם ממך יכולים אחרים ללמוד דרך קלוקלת.
כאשר השיא רבינו את בנו הרה"צ ר' יחזקאל'י עם בתו של האדמו"ר ממעליץ, רבי נפתלי הורוביץ, אמר לו המחותן: אצל מר למד בנו לצום ואני אלמדנו לאכול. על כך השיב רבי מאיר יחיאל: ודאי שזו מדריגה גבוהה יותר לדעת כיצד לאכול, מי שיודע כיצד לאכול איננו זקוק לצומות.
בהיותו במעליץ הזמינו מחותנו האדמו"ר לסעודת ראש חודש. התחמק הצדיק בטענה מקורית: בבוקר ביקשתי מבנכם הר"ר ברוך שיביא לי איזה מסכת ללימוד, כדרכו ללמוד קודם התפילה, והנה הביא לי מס' יבמות, ומה אעשה ובספר חסידים כתוב שמתענים ביום שתחילים ללמוד מסכת יבמות... (מובא בספר הזכרון מנהגי החת"ס בשם ספר חסידים).
[]
משום שידעו את מנהגו לצום, ביקשו אי אלו ממקורביו עילות להזמינו ל"סעודות מצוה" כדי שישתתף עימם ויכניס דבר מה לפיו, כדי שיתחזק גופו, והוא תמיד נקט בדרכי הערמה והתחמקות שלא לשבור את צומו. מספרים שפעם אחת באו ואמרו לו שהיום יום היא"צ של הרה"ק רבי בונים מפרשיסחא והציבור בביהמ"ד הביא 'לעקיך ובראנפין' (עוגה ויי"ש) שיצטרף עימם, וכדי שיהיה עוד יותר ענין בזה, כיבדוהו לומר ד"ת לכבוד המאורע. וכן סיפרו לו שיש שם חייט אחד ישיש שעוד זכה לקבל פניו של הצדיק הרבי ר' בונם בחיים חיותו. נענה להם רבי מאיר יחיאל ובא להשתתף עמם בשתיית לחיים. קודם כל מזגו הכוס לאותו חייט ישיש שנהפך להיות מקור השמחה, באשר זכה להכיר את הרבי. אותו חייט היה מאנשים הפשוטים וכלל לא בטוח שקיבל תורה בפשיסחא אולי רק תיקן שם את בגדי החסידים שבלאו... הוא רוקן באחת את כוס היי"ש ותבע עוד אחת. רבי מאיר יחיאל נרתע לאחוריו, ואמר למקרוביו: אתם סתם הוניתם אותי, בלתי אפשרי שיהודי שהיה אצל הרבי ר' בונים ישתה כך כוס של יי"ש כאחד הגרגרנים. ולבסוף לא טעם באותו כינוס.
[]
רבינו היה כאמור מאד מאד שפל ברך והיו רעיונותיו מבוהלים שמא חטא באיזה עוון שמגיע לו מלקות ארבעים. והיה מצטער על כך שבימינו אין לנו גדול המוסמך שאפשר ללקות על פיו וחשב מחשבות אולי יתאספו גדולי הדור ויסמיכו את הגה"ק משינאוא לענין זה. ואולם משבא לשינאוא פתח הגה"ק בעל ה'דברי יחזקאל' בד"ת: למה אמרה תורה ארבעים יכנו ואילו חז"ל קבעו רק ל"ט מלקות: ואולם חז"ל אומרים טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, כי תכלית המכות לשבר את לבו ולא לשבר גופו, ולכן המעיטו חז"ל מכה אחת משום שעל האדם להשלים בלבו את החרטה הראויה וזו היא המכה הארבעים. כיוצא בו אתה אומר שאצל אדם שלבו שבור תדיר אף קודם שלקה ודאי אינו צריך למלקות כלל.
וסיפר האדמו"ר רבי ישראל מטשורטקוב, שאירע כן גם אצל אביו האדמו"ר רבי דוד משה, שבא לפניו הרבי מאסטראווצע וכשהמתין להכנס לחדרו של האדמו"ר הרד"מ עלה לו במחשבה כנ"ל, וכשבא לפני רבו אמר לו רעיון זה בדיוק נמרץ. והעיד הגאון מאסטראווצע באזני מקורביו, כי ראה בחוש שהרד"מ קרא מחשבותיו.
פעם משבא לפני הגה"ק רבי ליבוש מאוז'רוב (כדרכו להסתופף בצל קדשו של הרה"ק מאוז'רוב בערב ראש השנה, ובי"ג מידות של רחמים בימי הסליחות), ובקויטל שהגיש רשם דבר מה בענין תיקון נפשו. ע"ז אמר הרה"ק מאוז'רוב: רבי מאיר יחיאל, עד מתי אתם חוטאים בזלזול במצות עשה דאורייתא "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"!, הרי ע"י צומותיכם אתם מסתכנים! ופ"א כשהציע רבי מאיר יחיאל לבא ולשבות בצותא חדא באוז'רוב, אמר לו רבי ליבוש בבדיחותא: דרכו של מר לצום גם בשבת והיה כאשר יראו זאת החסידים שלי יעזבו אותי וידבקו במר... או שמא איפכא, חסידיו דמר יראו שאפשר גם לאכול בשב"ק, יעזבו את מר וידבקו בי...
[]
פעם אחת העיר לו אחד הגדולים שבאו בצל קורתו על כך שהוא מרבה בתענית והרי אמרו חז"ל (תענית י"א) 'כל היושב בתענית נקרא חוטא'. השיב לו רבינו מניה וביה: חז"ל דקדקו בלשונם ואמרו "כל היושב בתענית" ולמה לא אמרו כל המתענה נקרא חוטא? אלא, כוונתם שאדם מישראל שתש כוחו עקב הצום והוא יושב מחמת חולשתו לזה יקרא חוטא, כי הצום מחליש גופו ומקרר פעולתו בתורה ועבודה. ואולם אני עומד ולומד כל היום כולו ואין התענית מפריעה לי בעבודת השם.
הצומות היה אחד מקבלותיו והנהגותיו, והיו לו עוד ענייני קדושה ופרישות שגדר עצמו במסי"נ. והעיד אחד מתלמידיו שהיה קשה לקיימם עד כדי מסי"נ, ולולי סייעתא דשמיא בגלוי ממש לא היה בגדר אנושי לאחוז בדרכים אלו.
ומעניין מה שכותב הגאון מאסטראווצע (מודפס בספרו אור תורה פ' ויחי) אודות ענין התעניות: בילדותי הייתי אומר לפרש הגמ' בתענית דף י"א, א"ר ששת האי בר בי רב דיתיב בתענית ליכול כלבא לשירותיה, כי התענית מועלת לסור מרע שלא יחטא. אבל לענין 'ועשה טוב' מגרע גרע, דכשאין הגוף חזק אינו יכול לעבוד את ה' בשלמות. והנה בכל התורה לא מצינו שכר למניעת עבירה, אלא לקיום מצות עשה, רק בזאת מצינו שכר על המנעות מעבירה אצל הכלבים. שנאמר, "לכלב תשליכון אותו" ופרש"י שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שהכלבים לא חרצו לשונם במצרים, לכן נתן להם הקב"ה שכרם להשליך להם הטריפות, והיינו, שניתן לכלב שכר העדר הרע, משום שמטבעו הוא רע וחורץ לשון וכאשר מתגבר על טבעו הרע מגיע לו שכר. אמנם בן אדם שיסודו טוב (כענין שנאמר בקהלת ז) 'אשר עשה האלקים את האדם ישר', לא מגיע לו שכר על העדר הרע, אלא ע"י עשיית הטוב. ולכן מי שיושב בתענית כדי שיהיה בחינת סר מרע, כי מפחד פן יחטא, לזה לא מגיע שכר. ולכן יאכל הכלב את ארוחתו, כי רק לכלבים מגיע שכר על העדר מעשה רע מצידם... אמנם, תורה זו מבית מדרשו של רבי מאיר יחיאל נאמרה בילדותו (כפי עדותו) בזמן בו לא דגל בסיגוף הגוף.
עוד כתב שם שבילדותו של אדם עדיף לו שלא להתענות, כי אז יוכל לעבוד את ה' בשמחה וטוב לבב וביתר עוז, וכמ"ש בירושלמי סוטה (פ"ה ה"ה) שאברהם אבינו עשה מיצרו הרע יצר טוב, אבל דוד לא היה יכול לו והרגו בלבבו מ"ט ולבי חלל בקרבי, ופירשו המפרשים שם שדוד המלך הרג את יצרו ע"י תעניות וסיגופים. המסקנה מדבריו שיש שתי אופנים להתיר התענית א. במי שמבקש להרוג את יצרו המתגבר עליו ב. במי שבטוח בעצמו שהתענית לא תזיקהו ולא תמנע ממנו את עיסוקו בעבודת ה'.
[]
אחד מזקני חסידי אסטראווצע ר' פישל הרצוג נהג לספר על ביקורו של האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' בביתו של הגאון מאסטראווצע. בביקור שכזה עפו גיצים, דברי תורה פרחו וחדותא דשמעתתא ניכרה על האורח הגדול ועל מארחו, ואולם האמרי אמת הביא עמו מתנה לגאון הצם את צומו: שמן זית מארץ ישראל. נו... לכבוד המתנה המיוחדת הזו נאלץ הגאון מאסטראווצע להכנע ולשבור את צומו. לשתות רק שמן אין זה מקובל... הוא נאלץ איפה ליטול ידיים ולטבול את פתו בשמן מארץ ישראל, מתנת גדול הדור הרבי מגור. וכאשר סעד, היה האמרי אמת מוסיף ושופך שמן בצלחתו של רבי מאיר יחיאל כדי שיאכל עוד ויתחזק...
עוד סיפר על מעמד נורא הוד בערב יוה"כ כאשר הגאון הקדוש עבר ברחוב העיר לבית הכנסת קודם אמירת "כל נדרי", כל תושבי העיירה אסטראווצע עמדו בשורות על המדרכה והרבי עמד בתווך, ראשו מכוסה בטלית ודמעתו על לחיו. מרטיט היה לשמוע אותו מבקש סליחה מכולם, ולמי שביקשו ממנו סליחה אמר: אני גרוע מכם.
[]
סיפור מדהים שמענו מפי עד נאמן, ומעשה שהיה כך היה: הגר"א כץ אב"ד ריסקוע ברומניה ביקש להגר לאחר השואה לאמריקה. את בנו הבה"ח ר' יוסף שלח לפניו, הוא קיבל ויזה והתאקלם בארה"ב, אולם מסיבה כל שהיא נתעכבה נתינת הויזה לרב מריסקוע. בינתיים השתדך בנו בארה"ב ואף נקבע יום לחתונה מתוך תקוה שהאב בא יבא ברינה לשמחת נישואי בנו. אולם הדחיות הלכו ורבו והיה נראה שיהיה צורך לבטל את יום החתונה ולדחותו. נכנס הבן ר' יוסף לאדמו"ר מסאטמר זצ"ל והוא פסק: תתייעץ עם אביך והוא ודאי יוכל לומר לך בסוגיה זו תשובה ברורה. עשה ר' יוסף כפי שהורה לו האדמו"ר והנה מגיעה התשובה מאביו שלא לדחות את החתונה ולו ביום אחד!
וכך סיפר האב לבנו: אף אני נבוך הייתי בסוגיה זו, אם לדחות או לא לדחות, והנה נזדמנה לי באותה עת נסיעה ברכבת. פגשתי ברכבת יהודי מברדיוב שהיה לו בעבר דין תורה אצלי. הלה ביקש שאכתוב לו את הפסק דין כפי שהכרעתי בבוררות לפני שנים (קודם למלחמה) אמרתי לו שאיני זוכר את הפרטים ואם יש לו איזה מסמך בענין אולי אזכר. ואכן האיש שלף תיק עם צרור מכתבים והראה לי איזה מסמך בנדון. באותו הרגע נפל לו מהתיק מכתב ישן נוסף. הוא הראה לי אותו, היה זה מכתב מאדמו"ר הק' מאסטראווצע זי"ע אותו כתב לקרובו שהיה גר בברדיוב, שם הוא מציין ששמע בשם רבו האדמו"ר ממוגלניצא בשם זקנו המגיד מקוז'ניץ שקבלה בידם שלשטן עדיף לדחות חתונה ביום מאשר להחטיא את צדיק הדור בעבירה הגדולה ביותר... וכשראיתי זאת הבנתי מדוע הייתי צריך לפגוש את אותו אדם ברכבת. עתה הבין הבן ר' יוסף גם את תשובת רבו האדמו"ר מסאטמר שלאביו יהיה בודאי מה לומר בענין. [מכתב זה נדפס לעיל בראש הספר בעמוד 9, לך נא דרשהו משם].
[]
מרגלא בפיו: "אורייתא וקב"ה וישראל חד" כשם שאסור להקשות קושיות על הקב"ה ותורתו - כך אין לבוא כקושיות על בני ישראל. תמיד יש להמליץ עליהם זכות.
[]
סח האדמו"ר מאוז'רוב בעל ה'אש דת' למקורביו: ההסכמה הראשונה שקבלתי לספרי אש דת היתה משל הגה"ק מאסטראווצע זי"ע. תמהו המקורבים, והרי ספר אש דת יצא לאור לאחר פטירתו של הגאון מאסטראווצע. גילה להם האוז'רובי, כי סמוך לצאת גליונות הספר לאור, היו רעיונותיו משוטטות לעילא וביקש לדעת אם יסכימו לספרו בשמים, תוך כדי מחשבה זו נרדם. וירא בחזון כיצד הוא קרב לבית דין של מעלה וגליונות ספרו בידו. משביקש הסכמה, אמרו לו שהגאון מאסטראווצע הוא זה המוסמך וממונה לכך. ויגיש לו את הגליונות וכעבור שעה קלה השיב לו את הגליונות במאור פנים ואמר כי מצאו הדברים חן בעיניו.
(הגה"ק מאסטראווצע היה ממקורבי בית אוז'רוב ונסע להרה"ק רבי ליביש מאוז'רוב. לאחר פטירת רבי לייביש הגיע הרה"ק מאסטראווצע ללויה, אמר כמה מילי דהספידא בבכיות נוראות ומיד התעלף מרוב צער. בנו הרה"ק רבי יחזקאלי, היה ידידו מנוער של האדמו"ר הגאון מאוז'רוב בעל ה"אש דת").
[]
סיפר תלמידו הגאון החסיד הגרי"ח סנקביץ זצ"ל, ראש ישיבת שפת אמת, שהאדמו"ר מאסטראווצע קבע עמו שיעור פרטי שנמשך בכל יום כחמש-שש שעות מלפני עלות השחר עד שעות הבוקר. וכך נדפס בהקדמה לספרו חידושי הגרי"ח: "שיעור זה למד אבינו אצל רבו הגאון מאסטראווצע במשך כמה שנים במיטב ימי הבחרות, וסיפר אבינו שבכל משך הזמן ההוא לא קרה אפילו פעם אחת שלא ימצא את רבו ער בבואו אל ביתו ללמוד באשמורת הבוקר"!
[]
גדולה היתה מידתו בהשכנת שלום בין איש לרעהו. פעמים רבות היה יוצא חוץ למקומו וחוץ לעירו כדי להשכין שלום בדבר מחלוקת שפרצה בין יושבי העיר לבין רבם (מחלוקות בדבר הרבנות היתה שכיחה לדאבונינו בערים ועיירות שונות). תמיד היה פותח בדברי נועם וריצוי ולא חש לכבודו. אך כאשר ראה שאין שומעים לדבריו, עמד ליד ארון הקודש ופתחו לעיני כל הקהילה וכך אמר: דעו נא יהודים, כי אני הוא שר התורה בדור זה. וכשם שאני גוזר פה למטה כך גוזרים ומקימים למעלה. בבית דין של מעלה מתחשבים בדעתי! למשמע הדברים הבוטים והמפורשים הללו היוצאים מפיו של גאון וקדוש ועניו שכמותו, היו כולם מזדעזעים והמחלוקת נעצרה באחת.
[]
מדקדק היה במצוות במסי"נ וכל הון לא יקר בעיניו כדי לזכות במצוה. פעם שהה בקראקא לעת קידוש הלבנה, והיו השמים מכוסים בעבים כהים, ואפילו צל צילה של הלבנה לא נראה מבעד לסבך העבים. עמד רבי מאיר יחיאל על רגליו, שעה ושעתיים ועיניו נשואות לשמים בתחינה, שמא יפתח המסך ותראה הלבנה בטהרתה ולו לרגע אחד, כדי שניתן יהיה לברך. חשש רבינו שמא יעבור הזמן והלבנה לא תתגלה עמד ונדר נדר לתת 300 דולר לקופת רבי מאיר. בעל הנס (סכום זה היה סכום אדיר בימים ההם) ואכן נענה מיד והלבנה יצאה מבין העננים ורבינו בירך. (יש לציין שרבינו הפריש מיד את הכסף שנדר, עוד קודם שנענה משמים).
[]
פעם נשאל: מדוע יגרע חלקו של בעל הכבוד יותר משאר בעלי התאוה, שאילו הם מוציאים לפחות חצי תאותם ואילו על בעלי הכבוד אמרו חז"ל, שכל הרודף אחריו הוא בורח ממנו לגמרי?
השיב להם מיניה וביה: פינה אחת בתהום רבה יש בה למלא תאותם של כל בעלי התאוה בעולם, ואילו למחפשי כבוד אין די בכל התהום כולו...
גודל מדריגותיו הנשגבות נוכל לראות מעובדה אחת שסיפר הגאון רבי יעקב הורביץ אב"ד דיסלדרוף מחסידי צאנז ושינאוא מה שראה בעיניו בהיותו מסתופף בצלו של הגה"ק משינאוא. ואותה שבת היה שם גם האדמו"ר מאסטראווצע. כאשר אמר הגה"ק משינאווא "אדון כל הנשמות" נפל הרבי מאסטראווצע על פניו מלא קומתו והשתטח על הארץ לרגלי הרבי. וזעק בקול בוכים וברתת: "רבינו הקדוש האט מיין נשמה אויכט אין זינען" ונפל פחד על כל השומעים מגודל שברון לבו של הגה"ק מאסטראווצע, ואולם למרות זאת, כשחילק רבינו הק' משינאווא שיריים, ראיתי כיצד רבי מאיר יחיאל מכניס המאכל לאיזה כלי קטן שהיה אצלו מוכן מבעוד מועד, וזאת משום שבאותה שעה היה שרוי בתענית ולא רצה לשבור תעניתו ולכן גנז המאכל הקדוש משירי המנחה לעת אחר המוכשר בעיניו לאכול.
[]
סילוקו של רבינו ביום ראשון בשבת י"ט אדר תרפ"ח השרה אבל כבד ברחבי העולם היהודי ולא רק בפולין, שכן שמעו של הגאון הקדוש שר התורה נתפרסם בכל תפוצות ישראל. וכאשר הורד אלי קבר הגוף הטהור המזוכך, קרא אחריו ר' שלמה'לי מראדזימין זצ"ל: "אילו ידעה האדמה איזה אוצר היא קולטת עכשיו לחוּבה, היתה בודאי אומרת שירה" - "מכנף הארץ זמירות שמענו, צבי לצדיק'. זכותו הטהורה של רבינו הקדוש תגן על כל ישראל.
א באריכט איבער די לויה פונעם אסטראווצער אונזער אקספרעס מרץ 13 1928
http://jpress.org.il/Default/Scripting/ ... sc&sQuery=%u05e8%u05d1%u05d9%20%u05d7%u05ea%u05d5%u05e0%u05d4&rEntityType=&sSearchInAll=true&RefineQueryView=&StartFrom=260&ViewMode=HTML
http://jpress.org.il/Default/Scripting/ ... sc&sQuery=%u05e8%u05d1%u05d9%20%u05d7%u05ea%u05d5%u05e0%u05d4&rEntityType=&sSearchInAll=true&RefineQueryView=&StartFrom=260&ViewMode=HTML
-
סטרעטענער אייניקל
- שר חמש מאות
- תגובות: 741
- זיך איינגעשריבן אום: מאנטאג פעברואר 01, 2010 9:41 pm
כבר מזמן הייתי תמה
האם להגאון וקדוש הזה נשאר היום צאצאים ?
"כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום... מתהפך לכמה גוונין" [ברכות ו' ע"ב]
היינו לאותם גוונים והבחינות שהן הן הנותנים לו [רשפי אש נעשכיז]
היינו לאותם גוונים והבחינות שהן הן הנותנים לו [רשפי אש נעשכיז]
-
שמעלקא טויב
- שר חמשת אלפים
- תגובות: 5396
- זיך איינגעשריבן אום: דינסטאג מאי 04, 2010 2:41 pm
- לאקאציע: אויפ'ן באשעפער'ס וועלט'ל!
נחוניא האט געשריבן:א באריכט איבער די לויה פונעם אסטראווצער אונזער אקספרעס מרץ 13 1928
http://jpress.org.il/Default/Scripting/ ... sc&sQuery=%u05e8%u05d1%u05d9%20%u05d7%u05ea%u05d5%u05e0%u05d4&rEntityType=&sSearchInAll=true&RefineQueryView=&StartFrom=260&ViewMode=HTML
ס'איז אינטערסאנט, וויאזוי האט דער ראדזמינער רבי אריינגעלייגט א קוויטל אינעם האנט פונעם נפטר, און דער רעפארטער האט עס געזעהן?
ראה כאן מי המחבר קורא "שר התורה"
הגאונים מבריסק ואסטראווצא
- אטעטשמענטס
-
מרכז לספרים עתיקים וכתבי יד -קונים ומוכרים [email protected]
זוכט איר א זעלטען ספר ? דאן פארבינט אייך מיט אונז
זוכט איר א זעלטען ספר ? דאן פארבינט אייך מיט אונז
נחמן נתן האט געשריבן:בילד פון רבי'נס מציבה אין אסטראווצע, נאכן איבערמאכן דורך "אהלי צדיקים".
אן אריגינעלער בילד:
http://www.sztetl.org.pl/en/pwk/43127,0 ... -halsztok/
דאס איז פון א סייט מיט נאך 155 מצבות פון יענער ביה"ח אין אסטראווצא:
http://www.sztetl.org.pl/en/pwk/?obj_id ... enkiewicza
נחוניא האט געשריבן:א באריכט איבער די לויה פונעם אסטראווצער אונזער אקספרעס מרץ 13 1928
http://jpress.org.il/Default/Scripting/ ... sc&sQuery=%u05e8%u05d1%u05d9%20%u05d7%u05ea%u05d5%u05e0%u05d4&rEntityType=&sSearchInAll=true&RefineQueryView=&StartFrom=260&ViewMode=HTML
אן אנדערער באריכט פון די לויה, מיט א בילד פונעם קבר באלד נאך די לויה:
http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/ ... 4&rtl=true
וואס דערציילט דער שטוב דאקטאר נאך די פטירה פונעם אסטראווצער עילוי?:
http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/ ... 4&rtl=true
-
אליקים געציל
- שר חמש מאות
- תגובות: 798
- זיך איינגעשריבן אום: דאנערשטאג אקטאבער 24, 2013 11:42 am
- לאקאציע: אין i-בערשטענס וועלטל
באקומען אין אימעיל:
בס"ד, יום רביעי לסדר 'בהעלותך את הנרות', ט"ז סיון תשע"ה לפ"ק
לכבוד רעינו וידידינו היקרים המקושרים בלו"נ לרבוה"ק מאסטראווצע זצוק"ל זי"ע,
שלומכון ישגא לאוי"ט,
אודה ד' בכל לבב ובתוך רבים אהללנו. בשנת הפ"ח להסתלקותו לגנזי מרומים של רבינו
הקדוש רבי מאיר יחיאל הלוי הלשטוק מאסטראווצע זצוק"ל זי"ע זכינו בהשגחה עליונה - לאחר
עמל רב וחיפושים עשרות בשנים - לאתר את מקום ציונו הקדוש האמיתי ולברך על המוגמר
לקראת בניית הציון מחדש על מקום מנוחתו.
בעזרת השי"ת נסענו בלוית חברים נאמנים לעיירה אסטראווצע שבמדינת פולניא, שם נפגשנו
עם ראש העיר ועמלנו לשכנעו בנועם שיח שפת בני המקום בצורך והכדאיות בהקמה מחדש של
הציון הקדוש מעל מקום מנוחתו האמיתי של רבינו זי"ע, וב"ה הצליח לנו ה' דרכנו ועלה בידינו
להטות לבו לדבר המצווה.
לאחר מכן ביקשנו מראש העיר שבטובו יאפשר לנו להביט במפות ישנות של העיר בכלל ושל
בית החיים בפרט. וראה זה פלא שנשתמרה בידם בבנין העירייה מפה ישנה נושנה מהימים
שקודם שנות חורבן יהדות אירופא. על המפה צוין במדויק מקום האהל שהיה על הציון הקדוש
של רבינו זי"ע. בעקבות המפה איתרנו את המקום המדויק בבית החיים, ולפי סימנים נוספים
מתמונות ישנות השמורות בידינו אכן זיהינו את מקום האהל שסומן ג"כ במפה הישנה. הובא
לבית החיים אדריכל מנוסה ע"מ לעשות רישום מדויק של המקום.
בהמשך יצרנו קשר עם לשכתו של הרב הראשי למדינת פולניא הרב שודריך שליט"א בוורשא
ע"מ שישלחו את אנשיהם לבדוק את המקום עם מכונת G.P.R שבודקת מה שנמצא מתחת לפני
הקרקע, ואכן הגיע פענוח של התוצאות ע"י מומחה לדבר שמאשרות את המסקנות אליהם הגענו
באמצעות כל הבדיקות הקודמות.
לאחר כל זאת הבאנו מלונדון מומחה נפלא מטעם הגאון הגדול מוהר"ר אליקים שלזינגער
שליט"א ראש ישיבת הרמה שהוא מגדולי המומחים בעולם בענין זה של קברי הצדיקים
והקדושים משנים קדמוניות בכל רחבי אירופא. בשיטותיו שלו גם כן בדק אותו מומחה את
האזור המדובר בבית החיים, ולאחר שהגיע לאותה המסקנה ביחס למקום האהל שעל הציון
הקדוש החל בחפירת הקרקע ואכן חשף וגילה את יסודות האהל.
מכל הנ"ל התבהרה תמונה ברורה ומדויקת של מקום ציונו האמיתי של רבינו הגדול והקדוש
רמ"י הלוי זצוק"ל זי"ע בבית החיים שבאסטראווצע, ובזאת הופרכו שמועות וסיפורים שונים
שנפוצו בענין זה ע"י נכרים מאנשי המקום לגבי הזזת והעברת הציון למקום אחר בבית החיים
(היכן שכיום נמצאת מצבה) בשנות המלחמה הנוראה, ונמצא שמשה אמת ותורתו אמת מדור דור
בדברי אלקים חיים שהתבטאו גדולי הדור הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל ואדמו"ר הקדוש
מגור בעל ה'בית ישראל' זצוק"ל באזני חסיד אסטראווצע מהדור הקודם שהיה ממכרינו וממנו
שמענו דבריהם הקדושים שאין להסתמך ח"ו על עדות הגויים הנ"ל בעניין מקום ציונו של רבינו
קדוש ד' זי"ע.
קובע לעצמו ברכה מיוחדת מוהר"ר נתן וערנער שליט"א מטאראנטא המסור בכל נימי נפשו
להקמת זכר, שם ושארית לרבוה"ק זצוק"ל, שלקח על עצמו בס"ד את עול המלאכה של תכנון
ובניית המצבה והאהל על הציון הקדוש בדיוק בזמן שעם ישראל זקוק לכל כך הרבה תפילות
להוציאם מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה, ובודאי שזכות התפילות על ציונו של צדיק שמסר את
נפשו למען עם ד' בחיי חיותו וק"ו כשנשמתו בגנזי מרומים תגן על כל העוסקים במלאכת הקודש,
עלינו ועל כל ישראל להיוושע בכל מילי דמיטב ובכל הישועות ברחמים גדולים.
הכותב וחותם למען כבוד התורה ולומדיה
יהודה לייב הלשטוק
ר"מ כולל אוסטרווצא
רב דק"ק היכל פנחס
בס"ד, יום רביעי לסדר 'בהעלותך את הנרות', ט"ז סיון תשע"ה לפ"ק
לכבוד רעינו וידידינו היקרים המקושרים בלו"נ לרבוה"ק מאסטראווצע זצוק"ל זי"ע,
שלומכון ישגא לאוי"ט,
אודה ד' בכל לבב ובתוך רבים אהללנו. בשנת הפ"ח להסתלקותו לגנזי מרומים של רבינו
הקדוש רבי מאיר יחיאל הלוי הלשטוק מאסטראווצע זצוק"ל זי"ע זכינו בהשגחה עליונה - לאחר
עמל רב וחיפושים עשרות בשנים - לאתר את מקום ציונו הקדוש האמיתי ולברך על המוגמר
לקראת בניית הציון מחדש על מקום מנוחתו.
בעזרת השי"ת נסענו בלוית חברים נאמנים לעיירה אסטראווצע שבמדינת פולניא, שם נפגשנו
עם ראש העיר ועמלנו לשכנעו בנועם שיח שפת בני המקום בצורך והכדאיות בהקמה מחדש של
הציון הקדוש מעל מקום מנוחתו האמיתי של רבינו זי"ע, וב"ה הצליח לנו ה' דרכנו ועלה בידינו
להטות לבו לדבר המצווה.
לאחר מכן ביקשנו מראש העיר שבטובו יאפשר לנו להביט במפות ישנות של העיר בכלל ושל
בית החיים בפרט. וראה זה פלא שנשתמרה בידם בבנין העירייה מפה ישנה נושנה מהימים
שקודם שנות חורבן יהדות אירופא. על המפה צוין במדויק מקום האהל שהיה על הציון הקדוש
של רבינו זי"ע. בעקבות המפה איתרנו את המקום המדויק בבית החיים, ולפי סימנים נוספים
מתמונות ישנות השמורות בידינו אכן זיהינו את מקום האהל שסומן ג"כ במפה הישנה. הובא
לבית החיים אדריכל מנוסה ע"מ לעשות רישום מדויק של המקום.
בהמשך יצרנו קשר עם לשכתו של הרב הראשי למדינת פולניא הרב שודריך שליט"א בוורשא
ע"מ שישלחו את אנשיהם לבדוק את המקום עם מכונת G.P.R שבודקת מה שנמצא מתחת לפני
הקרקע, ואכן הגיע פענוח של התוצאות ע"י מומחה לדבר שמאשרות את המסקנות אליהם הגענו
באמצעות כל הבדיקות הקודמות.
לאחר כל זאת הבאנו מלונדון מומחה נפלא מטעם הגאון הגדול מוהר"ר אליקים שלזינגער
שליט"א ראש ישיבת הרמה שהוא מגדולי המומחים בעולם בענין זה של קברי הצדיקים
והקדושים משנים קדמוניות בכל רחבי אירופא. בשיטותיו שלו גם כן בדק אותו מומחה את
האזור המדובר בבית החיים, ולאחר שהגיע לאותה המסקנה ביחס למקום האהל שעל הציון
הקדוש החל בחפירת הקרקע ואכן חשף וגילה את יסודות האהל.
מכל הנ"ל התבהרה תמונה ברורה ומדויקת של מקום ציונו האמיתי של רבינו הגדול והקדוש
רמ"י הלוי זצוק"ל זי"ע בבית החיים שבאסטראווצע, ובזאת הופרכו שמועות וסיפורים שונים
שנפוצו בענין זה ע"י נכרים מאנשי המקום לגבי הזזת והעברת הציון למקום אחר בבית החיים
(היכן שכיום נמצאת מצבה) בשנות המלחמה הנוראה, ונמצא שמשה אמת ותורתו אמת מדור דור
בדברי אלקים חיים שהתבטאו גדולי הדור הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל ואדמו"ר הקדוש
מגור בעל ה'בית ישראל' זצוק"ל באזני חסיד אסטראווצע מהדור הקודם שהיה ממכרינו וממנו
שמענו דבריהם הקדושים שאין להסתמך ח"ו על עדות הגויים הנ"ל בעניין מקום ציונו של רבינו
קדוש ד' זי"ע.
קובע לעצמו ברכה מיוחדת מוהר"ר נתן וערנער שליט"א מטאראנטא המסור בכל נימי נפשו
להקמת זכר, שם ושארית לרבוה"ק זצוק"ל, שלקח על עצמו בס"ד את עול המלאכה של תכנון
ובניית המצבה והאהל על הציון הקדוש בדיוק בזמן שעם ישראל זקוק לכל כך הרבה תפילות
להוציאם מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה, ובודאי שזכות התפילות על ציונו של צדיק שמסר את
נפשו למען עם ד' בחיי חיותו וק"ו כשנשמתו בגנזי מרומים תגן על כל העוסקים במלאכת הקודש,
עלינו ועל כל ישראל להיוושע בכל מילי דמיטב ובכל הישועות ברחמים גדולים.
הכותב וחותם למען כבוד התורה ולומדיה
יהודה לייב הלשטוק
ר"מ כולל אוסטרווצא
רב דק"ק היכל פנחס
די לעצטע מינוטן ביים אסטראווצער רבי'ן זצ"ל
- אטעטשמענטס
-
- NLI-Article.pdf
- (248.74 KiB) געווארן דאונלאודעד 367 מאל
