לשון הקודש ולהבדיל עברית
די אחראים: יאנאש,אור המקיף,אחראי,געלעגער
כתב רבינו הק' זי"ע בספר ויואל משה מאמר לשון הקודש סימן כ"ג וז"ל:
וחם לבי בקרבי בהגיגי מגודל התמיה העצומה אשר גם שומרי תורה ומצות בישראל ותלמידי חכמים אינם מרגישים את חומר העון כי נורא הוא שמניחים ללמוד בבתי ספר לנערים את לשונם הטמא שקוראים אותו עברית, אשר דין גרמא בנזקין כמו שכתבתי קצת למעלה והלא מבלעדי כ"ז היאך לא יתבוננו, וכי עדיף מס"ת שכתבו מין שצריך לשרפו עם האזכרות שבו כמבואר בשבת דף קט"ז וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות יסודי התורה הל' ח הטעם שמצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם, והלא מיירי בס"ת שנכתב כדין ולא חידש בו המין שום אות או תנועה אלא העתיקו מהס"ת שנתנו הקב"ה בסיני עם האזכרות שבו ואעפ"כ אך בשביל שהוא כתבו צריך לשורפו שלא להניח שם לפעולתו כלל, ומכ"ש בזה הלשון שנתחבר ונתחדש ע"י המינים ומקורו מספריהם המלאים מינות וכפירה ר"ל שאין ספק שהחיוב לשורפו ולאבדו מן העולם, ובפרט שממשיך גם לספריהם כמ"ש בתנדב"א שכשיצאו ישראל ממצרים קבלו עליהם שלא ילמדו לשון מצרים כדי שלא יביטו עי"ז בספריהם שיש בהם גם דרכי ע"ז, אבל יצרא דע"ז כבר בטלוהו אנשי כנסת הגדולה ושאני מינות דמשכא.
ובפרט שיש בתוך הלשון עצמו כמה דברי מינות. ובהיותי בארץ ישראל הראיתי להם כמה מלות שאין להם פירוש כי אם בכוונה לשם מינות ר"ל, וסתם מחשבת מין למינות. ואין להסתפק כי העושאו והמחברו שהיה מושרש כ"כ המינות שהעמיק בו רעיונותיו הטמאים לערב בתוך הלשון דברי מינות. ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה שהפראפעסאר הגדול שבהם שעשה תולדות הספרות העברית כתב בעצמו שנעשה זה הלשון לנגח בו האדוקים [כי אדוקים נקרא בלשונם שומרי התורה], וגם כתב שהציונים הזקנים אף שלא היו אדוקים מ"מ לא הסכימו לשנות את לשון הקודש שהיא מסורה ישנה, אלא הצעירים שבהם אמרו שכמו שעושין שינוים בשאר לשונות כמו כן אפשר לעשות בזה הלשון, וכן הוי שעכשיו בעוה"ר יש גם שומרי תורה ומצות שאין להם אפילו אותו המורא שהיה להציונים הראשונים אף שהיו ג"כ אפיקורסים, אלא מקבלים באהבה הלשון והשינוים שעושין שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים ומביאים הנגח לביתם המועד לנגח רובי רבבות מישראל להסיתם ולהדיחם מאמונת השי"ת ותורתו באופן נורא.
עכ"ל.
גענומען פון נטרונא.
וחם לבי בקרבי בהגיגי מגודל התמיה העצומה אשר גם שומרי תורה ומצות בישראל ותלמידי חכמים אינם מרגישים את חומר העון כי נורא הוא שמניחים ללמוד בבתי ספר לנערים את לשונם הטמא שקוראים אותו עברית, אשר דין גרמא בנזקין כמו שכתבתי קצת למעלה והלא מבלעדי כ"ז היאך לא יתבוננו, וכי עדיף מס"ת שכתבו מין שצריך לשרפו עם האזכרות שבו כמבואר בשבת דף קט"ז וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות יסודי התורה הל' ח הטעם שמצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם, והלא מיירי בס"ת שנכתב כדין ולא חידש בו המין שום אות או תנועה אלא העתיקו מהס"ת שנתנו הקב"ה בסיני עם האזכרות שבו ואעפ"כ אך בשביל שהוא כתבו צריך לשורפו שלא להניח שם לפעולתו כלל, ומכ"ש בזה הלשון שנתחבר ונתחדש ע"י המינים ומקורו מספריהם המלאים מינות וכפירה ר"ל שאין ספק שהחיוב לשורפו ולאבדו מן העולם, ובפרט שממשיך גם לספריהם כמ"ש בתנדב"א שכשיצאו ישראל ממצרים קבלו עליהם שלא ילמדו לשון מצרים כדי שלא יביטו עי"ז בספריהם שיש בהם גם דרכי ע"ז, אבל יצרא דע"ז כבר בטלוהו אנשי כנסת הגדולה ושאני מינות דמשכא.
ובפרט שיש בתוך הלשון עצמו כמה דברי מינות. ובהיותי בארץ ישראל הראיתי להם כמה מלות שאין להם פירוש כי אם בכוונה לשם מינות ר"ל, וסתם מחשבת מין למינות. ואין להסתפק כי העושאו והמחברו שהיה מושרש כ"כ המינות שהעמיק בו רעיונותיו הטמאים לערב בתוך הלשון דברי מינות. ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה שהפראפעסאר הגדול שבהם שעשה תולדות הספרות העברית כתב בעצמו שנעשה זה הלשון לנגח בו האדוקים [כי אדוקים נקרא בלשונם שומרי התורה], וגם כתב שהציונים הזקנים אף שלא היו אדוקים מ"מ לא הסכימו לשנות את לשון הקודש שהיא מסורה ישנה, אלא הצעירים שבהם אמרו שכמו שעושין שינוים בשאר לשונות כמו כן אפשר לעשות בזה הלשון, וכן הוי שעכשיו בעוה"ר יש גם שומרי תורה ומצות שאין להם אפילו אותו המורא שהיה להציונים הראשונים אף שהיו ג"כ אפיקורסים, אלא מקבלים באהבה הלשון והשינוים שעושין שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים ומביאים הנגח לביתם המועד לנגח רובי רבבות מישראל להסיתם ולהדיחם מאמונת השי"ת ותורתו באופן נורא.
עכ"ל.
גענומען פון נטרונא.
והוסיף המעתיק הנ"ל דברים הללו:
והנה בדורנו ירד ירדנו עד שלא נשאר כי אם מיעוטא דמיעוטא משומרי המצות בא"י שנזהרים מהדיבור בלשון הטמא של הציונים, ונתחברו הרבה ספרים קדושים שיש בהם תערובת מלשונם, אם מעט ואם הרבה, וגם בחוץ לארץ אע"פ שאין נכשלים בדיבור כ"כ מ"מ בכתיבה יש הרבה יראי שמים המכניסים בספריהם או בקונטרסים ואיגרות ופתקאות שכותבים איזה מילות מלשון הציונים, פעמים בשגגה ופעמים בפשיעה, עד שבאנו לידי כך שכמעט אין איש יודע להכיר אם איזה מילה היא מלשון הציונים או מלשון הקודש הטהור שנשתמשו בו בכל הדורות, כדי שידע אם ראוי לכותבו או לא. ואפילו אם יכיר שהוא מלשונם לפעמים לא יוכל למצוא דרך אחרת לפרש את מחשבתו, ובע"כ יכתוב מילה טמאה.
והטעם לזה הוא, שבזמנינו נשתנו סדרי העולם ונתחדשו הרבה דברים ופעולות ודרכי מחשבה שלא היו עד הנה, וגם נתערבו ישראל באומות ובעונותינו הרבים אנו הולכים בדרכיהם וחושבים כמחשבותיהם ובלשונם של האומות, ולכן כשאנו באים לכתוב בלשון הקודש אנו מוכרחים לפרש בו אותם דרכים ומחשבות שאין מקורם ממקור טהור מהתורה הקדושה, וקשה מאד לעשות כן בלא להוסיף על הלשון. ואינני מדבר דווקא בהוספות גמורות דהיינו מילות שאין להם מקור בלשון הקודש כלל, אלא אפילו בבנינים חדשים של שרשים ישנים, וכמו דתי ותורני ואישי ותאריך ויהדות. והמשתמש במילות כאלו נוטה להשקפת הציונים, שהם אומרים שישראל צריכים להיות ככל הגויים וכשם שכל לשונות הגויים משתנים לפי הזמן וממילא לכל מילה בלשון אחת אפשר למצוא מלה בלשון אחרת שמשמעותה שוה לה, כך בלשון הקודש צריכים אנו לבדות מילות חדשות או בנינים חדשים כדי שיהיה אפשר לתרגם מלה במלה מלשונות הגויים. ועי"ז עשו מלשון הקודש לשון חול, שאינה אלא השתדלות להתדמות לכל הגויים.
וידוע מ"ש הרמב"ם במורה נבוכים והובא ברמב"ן פרשת כי תשא, שהטעם שנקרא לשוננו קדוש הוא לפי שלא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה לזכר או לנקבה ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכינוי. ונראה לפרש שיטתו יותר, דכל לשון מורה על חייהם ומחשבותיהם של המדברים בה, שאם נמצא לשון שיש בה מילות הרבה לדברים שאינם נקיים, בידוע שאותו העם שטוף בזימה הוא, ואם אין בה מילות אלו מוכח שעם קדוש ופרוש הוא. ובאמת לשון הקודש היא מן השמים שכל מילה ומילה שיש בה ידועה לנו ע"י נבואה וכמ"ש החת"ס בפרשת נח, וא"כ ממה שאין בה דברים שאינם נקיים אין ראיה על בני ישראל שהיו מדברים בה, שהרי הם לא חידשו הלשון מעצמם רק קבלוה מן השמים. אבל הדבר נעשה להיפך, שהלשון משפיע על העם, שכיון שיצא לשון הקודש ממחשבתו של הקב"ה שהוא כולו קדוש וטהור ממילא כל זמן שבני ישראל גדרו עצמם ודברו בה בלא הוספה ושינוי, היו כל מחשבותיהם ודבריהם קדושים וטהורים. וכן בזמן הזה אע"פ שבטלו חז"ל הדיבור בלשון הקודש כמו שביאר רבינו בספרו מ"מ הכותב בלשון הקודש הרי הוא מטהר מחשבותיו ורעיוניו ע"י שכולם מוגבלים ונכללים בלשון הבורא יתברך. אבל כשהוא משנה הלשון כדי שתהיה שוה עם לשונות הגויים שיש בהם דברים שאינם נקיים ומחשבות של כפירה, הרי כל דבר שיכתוב באותה הלשון יהיה מוגבל ע"י אותה טומאה וכפירה. וכל זה אפילו אם היו כל השינויים נעשים ע"י שומרי תורה ויראי שמים, כ"ש היום שקמו פריצי הדור להרוס את התורה ועשו שינויים בלשון לתכליתם כדי לנגח את האדוקים ולהמשיכם לרעיונם הטמא שנהיה ככל הגויים.
לכן חגרתי מתני לכתוב תשובות ברורה איזו מילות הן מלשון הציונים כדי שימנע כל אחד מלכותבם, וגם להורות לכל אחד איך יפרש את כוונתו בלשון הקודש, כדי שלא ירגיש את עצמו מוכרח להשתמש בלשונם הטמאה. ולא כללתי כאן הרבה מהבליהם, רק המילות המצויות ביותר בעוה"ר בספרים קדושים שנתחברו בזמנינו. ולא באתי כאן לבאר איסור הדיבור בלשון הקדש בזמן הזה, או ההשתמשות בו למילי דעלמא, וכל ההיזקים הגדולים היוצאים מזה, וכן לא באתי לדבר על השגגה הגדולה שעלתה בזמננו שמלמדים את הבנות דברים של חול בלשון הקודש, ולשון הקודש נעשה ללימוד בפני עצמו חוץ מהספרים הקדושים הנכתבים בו והמלמדות מדברות בו עם התלמידות. שעל כל אלה כבר קדמוני גדולי הדור, ובראשם רבינו הק' במאמר לשון הקודש. רק באתי לברר דבר אחד: שהכותב בלשון הקודש במקום הראוי והמותר ידע ליזהר מלהשתמש במילות שחידשו הציונים, וידע מאיזו מילות ליזהר.
ועתה ראיתי לקבוע כמה כללים שעל ידיהם נוכל בעה"י להבחין בין טהור לטמא. הנה בתחילה צריכים אנו לידע שאין לנו לפסול כל מלה שאין לה מקור בתנ"ך או להכשיר כל מלה שיש לה מקור בתנ"ך. והטעם לזה הוא, דהנה הרבה מילות נמצאות במשנה ובגמרא שאינם נמצאים בתנ"ך, כגון טלית ואתרוג וגט וכתובה ושטר וחירות, ויש לשאול מאין באו. ועל קצתם נראה שבאו משרשים בלשון הקודש אבל מ"מ בודאי נשתנה פירושם ודקדוקן ומי התיר לחז"ל לעשות כן. וי"ל כמו שכתב רבינו בפרק י"ז בשם הרד"ק בהקדמתו למכלול, שנשכח לשון הקודש ולא נמצא בידינו רק מה שנשאר כתוב אצלינו כ"ד ספרי תנ"ך ומילים מועטים בדברי המשנה, והרא"ם בפרשת כי תבוא על הפסוק ארמי אובד אבי הביאו וכתב עוד שנפסדו ממנו כמה וכמה ספרים אחרים חוץ מהכ"ד ספרים שבידינו ודברי המשנה שאצלינו היום הם כדברי המקרא בעצמם מפני שחכמי המשנה קבלו הלשון מפי רואה הספרים הראשונים אשר היו טרם גלותינו ונפסדו ממנו, עכ"ל. ובפרק כ"ח שם הביא מהחת"ס בפרשת נח דלשון הקודש הוא רק מה שגילה הקב"ה לנביאיו, ואם אחר זמן הנביאים נתחדשו פעולות ומלאכות ויבואו חז"ל במשנה ובגמרא ויקראו להן שמות איננו לשון הקודש אלא לשון שבדו חכמים. (והחת"ס לא דיבר אלא בפעולות שנתחדשו, אבל פשיטא דה"ה דבר שכבר היה מעולם אלא שנקרא בשם חדש כגון אתרוג וגט.) והקשה רבינו עליו מדברי הרד"ק והרא"ם הנ"ל, ותירץ דאותן הספרים שהזכיר הרא"ם היו ספרי הנביאים שלא הוצרכה נבואתם לדורות, ואף שלא כתבו נבואתם מ"מ כתבו המילות שנתחדשו בה בשביל לימוד הלשון. והחת"ס לא כתב אלא דאילו היו מחדשים חכמים מילות חדשות לא היה לשון הקודש, אבל באמת לא חידשו שום מילות חדשות רק לקחו ממה שקיבלו מרואה הספרים האלה.
ומ"מ אפילו אם היינו אומרים דהחת"ס חולק על הרא"ם וס"ל דמילות כגט ואתרוג אינן לשון הקודש, מ"מ פשיטא דאין לימנע מלהשתמש במילות כאלו, דהא כבר השתמשו בהם חכמי המשנה והגמרא. ויותר מזה מצינו שנכנסו הרבה מילות מלשונות אחרות במשנה ובגמרא, כגון אפיקורוס ואפיקומן וכלונסאות ומלוגמא ומטרופולין שהן מלשון יונית. ואדרבה מזה למדנו שאין לשנות לשון הקודש, ולכן במקום שלא מצאו מילה מפורשת בתנ"ך לאיזה דבר לא חידשו מילה ע"פ כללי הדקדוק וקראו לה לשון הקודש, אלא השתמשו בלשון יונית וארמית ושאר לשונות. ולא באנו בספר הזה לומר שלא ישתמש אדם במילות שאינן מלשון הקודש, רק שלא יתדבק לכת הציונים ע"י שישתמש בשינויים שחידשו הם.
וגם אין להכשיר כל מילה שיש לה מקור בתנ"ך, שהרי הרבה מילות של הציונים באים מתנ"ך אלא ששינו הפירוש קצת, כגון מילת "אפס" שנמצא בתנ"ך הרבה פעמים ופירושו דבר שאין בו ממש (מצודות ציון ישעיה מ,יז), והם השתמשו בו בחכמת החשבון למספר 0. וכן מילת "בגלל" שפירושו כמו מפני, שלא מצינו בתנ"ך שבא אחריו סיפור מעשה, רק שם דבר, וכדכתיב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ולא כתיב בגלל שיוסף היה שם, וכן כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך, ולא כתיב בגלל שעשית הדבר הזה (ואף שבחומש לא מצינו אות ש לפני התיבה רק בספר קהלת, מ"מ היה יכול לכתוב בגלל אשר, אלא ע"כ דאין בגלל מושך אחריו סיפור מעשה). אבל הציונים משתמשים במילת בגלל במקום because שבענגליש ומוסיפים אחריו אות ש ברוב פעמים. וכן מילת בטח בתנ"ך היינו שנשען על ה' או על חבירו וסומך עליו, אבל הציונים חידשו שבטחון הוא שימור בנין או עיר או מדינה מפני הגנבים והאויבים. וכן רחוב בתנ"ך הוא מקום גדול בעיר שיכולים בני אדם להתאסף שם, כמו רחוב העיר אשר לפני שער המלך במגילת אסתר, אבל הציונים חידשו שהוא הדרך שעליו הולכים ממקום למקום.
ויש מקומות שעשו עוולה גדולה מזו והעיזו למעול בדברים קדושים להוציאם למילי דעלמא. וכגון מה שקראו לכל טרקלין גדול "אולם" שהוא חלק מבית המקדש, ומה שקראו לעלעקטרא "חשמל" שהוא שם מלאך, ומה שקראו לapostrophe "גרשיים" שהוא אחד מטעמי המקרא, ומה שקראו לסיפור בעלמא "אגדה" שהוא דברי מוסר של חז"ל, ומה שקוראים למשחק כשלא גבר צד אחד על השני "תיקו" שהוא ספק בגמרא שלא נפשט. ומאלה צריך להתרחק מאד, אבל אפילו מן הראשונים שאינם כמו אלה צריך להתרחק, שאין ליתן לציונים שליטה על לשוננו לשנות פירושו למה שרוצים.
ויש מקומות שהציונים הלכו בדקדוק אחר פירוש המילה שבתנ"ך אבל הראשונים והאחרונים לא עשו כן אלא שינו פירוש המילה קצת, וכיון שהמנהג בישראל הוא לשנות פירוש המילה כל מי שישתמש בה בפירוש שבתנ"ך נראה כמתדבק לכת הציונים, ולכן אפילו אם כוונתו לשם שמים יש לימנע מזה מפני החשד. וכגון מילת "אכן" שבתנ"ך פירושו כמו באמת וכמו שתרגם אונקלוס על הפסוק אכן יש ה' במקום הזה בפרשת ויצא. אבל בכל ספרי הראשונים והאחרונים פירושו כמו אבל.
ויש עוד מילות שנמצאים בתנ"ך אלא שחידשו הציונים בנינים חדשים כגון אישי לדבר הנוגע לאיש זה בפרט, ושעון למורה שעות, ויומי לדבר שנעשה בכל יום, וכן רובם על דרך זה וכמו שנראה בפנים. (וידעתי שיטענו הטוענים, מה פשע אם נאמר מאיש "אישי" ומיום "יומי", וכי כל בנין בפני עצמו צריך שיהיה לו מקור? והלא כן מצינו בכל הדורות שעשו בנינים חדשים בלשון הקודש, כגון "גשמי" ו"רוחני" ו"אנושי" ו"איכות" שאינם נמצאים בתנ"ך או בחז"ל? אבל יש כאן שני חילוקים: האחד, שרוב מילות אלה מקורם בספרי הרמב"ם ובחובות הלבבות, שמתחילה נכתבו בלשון ערבי ואח"כ נעתקו ללשון הקודש, וגדולי הראשונים כתבו ספריהם בלשון ערבי והזכירו בהם מושגים שמקורם בפילוסופיא של אותה תקופה, כדי למשוך לבם של אלו שלמדו אותה פילוסופיא וללמדם תורה לפי דרכי מחשבותם. והמתרגמים רצו לשמור על סדר הלשון של המחברים ולכך חידשו דרכים בלשון הקודש להעתיק מלשון ערבי. ומ"מ לא היה זה רק במילות מועטות. אבל הציונים חידשו מילות לאלפים ורבבות וכולן לתכלית זו, שנוכל לדבר בלשון הקודש כמו שמדברים בשאר לשונות, וכשם שבענגליש דבר הנעשה בכל יום נקרא daily כך בעברית נוכל לומר "יומי" וכשם שאומרים בענגליש daily life כך נאמר בעברית "חיים יום יומיים" וכשם שאומרים personal על דבר הנוגע לperson כך בעברית נוכל לומר "אישי" על דבר הנוגע לאיש. ודבר זה משנה את כל הצורה של הלשון והופכו מלשון הקודש ללשון חול. ואילו היו אומרים כל הדברים הלקוחים מלשונות האומות בלשון האומות ממש, לא היה בזה רעה, שהרי הכל היו יודעים שאין זה לשון הקודש. אבל מכניסים את הדברים לתוך הלשון עצמה וזה מטמא את הלשון, שע"י זה מהרסים את הגבולים בין קודש לחול ובין ישן לחדש. והחילוק השני הוא החילוק שהזכיר רבינו הק' שהבאתי דבריו לעיל, שאפילו ספר תורה שכתבו מין ישרף עם האזכרות שבו, שאפילו אם עושים המינים דבר טוב או דבר שאין עליו שום טענה, אין לקבלו מהם. וא"כ איך נקבל את השינויים שעשו הציונים בלשון ונשתמש בהם בתוך ספרי קודש שלנו, לאמר הלא בכל הדורות עשו שינויים בלשון, הא אינו דומה, דהכא נעשה הדבר ע"י המינים, ובפרט שהדבר נעשה כחלק מרעיונם להעמיד מדינה ולצאת מהגלות קודם הקץ, שהוא ענין של כפירה בטובת הגלות ומרידה נגד הקב"ה אפילו אם היו כל העוסקים בו שומרי תורה ומאמינים.)
וכל דבר או פעולה שנתחדש בזמנינו ולא היה בדורות הקודמים, אין לנו לחדש מילה בלשון הקודש בשבילו, אלא צריכים אנו או לכתוב מילה בענגליש או באידיש או בשאר לשונות, או לכתוב בלשון הקודש תכונות הדבר וההשתמשות בו (וכן צריך לעשות אם כותב ספר שיקראו בו הדורות הבאים, דאולי לא יבינו הלע"ז שלנו).
ואם נמצא מילה ישנה שפירושה אינו ברור כ"כ, כגון שנמצא בגמ' או בתנ"ך והמפרשים חלוקים בפירושה, אין להשתמש בה בזמנינו לשום אחד מפירושיה, דנראה כמתגאה לאמר אני הכרעתי מחלקת ראשונים ומצאתי הפירוש הנכון. ולכן אין לומר חליל על מה שקוראים פלו"ט, וורד על מה שקוראים רא"ז, ואורז על מה שקוראים ריי"ז, שעל כל אלה אין לנו קבלה ברורה.
ואם ישיב עלי הקורא מאיזה גדול שהשתמש באיזה מילה שפסלתי, לפעמים אין זו קושיא כגון שבאותה התקופה עדיין לא נתפשטה לשון הציונים כ"כ ולא היה נחשב בעיני בני אדם כלשון שלהם. וכן יש מילות שכתבתי שאין להשתמש בהם בני אדם פשוטים בספרי הלכה או סיפורים, אבל יש גדולים כמו החזו"א זצ"ל שאפילו באגרותיהם חזרו אחר צחות הלשון והשתמשו במילות שאין בני אדם רגילים בהם, ולדידהו נאה ויאה לכותבם, ואפילו לשאר בני אדם אם באו לכתוב לשון צח מאיזה טעם שהוא יש מקום להתיר, אבל בעלמא לא.
ובזכות שנפרוש מכת הציונים וגם נשמור על טהרת לשון הקודש המסורה לנו מדור דור, יהי רצון שנזכה במהרה בימינו לראות בביטול המדינה שלהם והצלת כל יושביה מן הסכנות הגדולות שנמצאים בה בין ברוחניות ובין בגשמיות, ויתן ה' בלב הציונים עצמם והנלוים עליהם לשוב בתשובה שלימה לפניו ולא ימרדו עוד באומות אלא יחכו בשלום ובשלוה לביאת המשיח שיבוא בב"א.
והנה בדורנו ירד ירדנו עד שלא נשאר כי אם מיעוטא דמיעוטא משומרי המצות בא"י שנזהרים מהדיבור בלשון הטמא של הציונים, ונתחברו הרבה ספרים קדושים שיש בהם תערובת מלשונם, אם מעט ואם הרבה, וגם בחוץ לארץ אע"פ שאין נכשלים בדיבור כ"כ מ"מ בכתיבה יש הרבה יראי שמים המכניסים בספריהם או בקונטרסים ואיגרות ופתקאות שכותבים איזה מילות מלשון הציונים, פעמים בשגגה ופעמים בפשיעה, עד שבאנו לידי כך שכמעט אין איש יודע להכיר אם איזה מילה היא מלשון הציונים או מלשון הקודש הטהור שנשתמשו בו בכל הדורות, כדי שידע אם ראוי לכותבו או לא. ואפילו אם יכיר שהוא מלשונם לפעמים לא יוכל למצוא דרך אחרת לפרש את מחשבתו, ובע"כ יכתוב מילה טמאה.
והטעם לזה הוא, שבזמנינו נשתנו סדרי העולם ונתחדשו הרבה דברים ופעולות ודרכי מחשבה שלא היו עד הנה, וגם נתערבו ישראל באומות ובעונותינו הרבים אנו הולכים בדרכיהם וחושבים כמחשבותיהם ובלשונם של האומות, ולכן כשאנו באים לכתוב בלשון הקודש אנו מוכרחים לפרש בו אותם דרכים ומחשבות שאין מקורם ממקור טהור מהתורה הקדושה, וקשה מאד לעשות כן בלא להוסיף על הלשון. ואינני מדבר דווקא בהוספות גמורות דהיינו מילות שאין להם מקור בלשון הקודש כלל, אלא אפילו בבנינים חדשים של שרשים ישנים, וכמו דתי ותורני ואישי ותאריך ויהדות. והמשתמש במילות כאלו נוטה להשקפת הציונים, שהם אומרים שישראל צריכים להיות ככל הגויים וכשם שכל לשונות הגויים משתנים לפי הזמן וממילא לכל מילה בלשון אחת אפשר למצוא מלה בלשון אחרת שמשמעותה שוה לה, כך בלשון הקודש צריכים אנו לבדות מילות חדשות או בנינים חדשים כדי שיהיה אפשר לתרגם מלה במלה מלשונות הגויים. ועי"ז עשו מלשון הקודש לשון חול, שאינה אלא השתדלות להתדמות לכל הגויים.
וידוע מ"ש הרמב"ם במורה נבוכים והובא ברמב"ן פרשת כי תשא, שהטעם שנקרא לשוננו קדוש הוא לפי שלא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה לזכר או לנקבה ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכינוי. ונראה לפרש שיטתו יותר, דכל לשון מורה על חייהם ומחשבותיהם של המדברים בה, שאם נמצא לשון שיש בה מילות הרבה לדברים שאינם נקיים, בידוע שאותו העם שטוף בזימה הוא, ואם אין בה מילות אלו מוכח שעם קדוש ופרוש הוא. ובאמת לשון הקודש היא מן השמים שכל מילה ומילה שיש בה ידועה לנו ע"י נבואה וכמ"ש החת"ס בפרשת נח, וא"כ ממה שאין בה דברים שאינם נקיים אין ראיה על בני ישראל שהיו מדברים בה, שהרי הם לא חידשו הלשון מעצמם רק קבלוה מן השמים. אבל הדבר נעשה להיפך, שהלשון משפיע על העם, שכיון שיצא לשון הקודש ממחשבתו של הקב"ה שהוא כולו קדוש וטהור ממילא כל זמן שבני ישראל גדרו עצמם ודברו בה בלא הוספה ושינוי, היו כל מחשבותיהם ודבריהם קדושים וטהורים. וכן בזמן הזה אע"פ שבטלו חז"ל הדיבור בלשון הקודש כמו שביאר רבינו בספרו מ"מ הכותב בלשון הקודש הרי הוא מטהר מחשבותיו ורעיוניו ע"י שכולם מוגבלים ונכללים בלשון הבורא יתברך. אבל כשהוא משנה הלשון כדי שתהיה שוה עם לשונות הגויים שיש בהם דברים שאינם נקיים ומחשבות של כפירה, הרי כל דבר שיכתוב באותה הלשון יהיה מוגבל ע"י אותה טומאה וכפירה. וכל זה אפילו אם היו כל השינויים נעשים ע"י שומרי תורה ויראי שמים, כ"ש היום שקמו פריצי הדור להרוס את התורה ועשו שינויים בלשון לתכליתם כדי לנגח את האדוקים ולהמשיכם לרעיונם הטמא שנהיה ככל הגויים.
לכן חגרתי מתני לכתוב תשובות ברורה איזו מילות הן מלשון הציונים כדי שימנע כל אחד מלכותבם, וגם להורות לכל אחד איך יפרש את כוונתו בלשון הקודש, כדי שלא ירגיש את עצמו מוכרח להשתמש בלשונם הטמאה. ולא כללתי כאן הרבה מהבליהם, רק המילות המצויות ביותר בעוה"ר בספרים קדושים שנתחברו בזמנינו. ולא באתי כאן לבאר איסור הדיבור בלשון הקדש בזמן הזה, או ההשתמשות בו למילי דעלמא, וכל ההיזקים הגדולים היוצאים מזה, וכן לא באתי לדבר על השגגה הגדולה שעלתה בזמננו שמלמדים את הבנות דברים של חול בלשון הקודש, ולשון הקודש נעשה ללימוד בפני עצמו חוץ מהספרים הקדושים הנכתבים בו והמלמדות מדברות בו עם התלמידות. שעל כל אלה כבר קדמוני גדולי הדור, ובראשם רבינו הק' במאמר לשון הקודש. רק באתי לברר דבר אחד: שהכותב בלשון הקודש במקום הראוי והמותר ידע ליזהר מלהשתמש במילות שחידשו הציונים, וידע מאיזו מילות ליזהר.
ועתה ראיתי לקבוע כמה כללים שעל ידיהם נוכל בעה"י להבחין בין טהור לטמא. הנה בתחילה צריכים אנו לידע שאין לנו לפסול כל מלה שאין לה מקור בתנ"ך או להכשיר כל מלה שיש לה מקור בתנ"ך. והטעם לזה הוא, דהנה הרבה מילות נמצאות במשנה ובגמרא שאינם נמצאים בתנ"ך, כגון טלית ואתרוג וגט וכתובה ושטר וחירות, ויש לשאול מאין באו. ועל קצתם נראה שבאו משרשים בלשון הקודש אבל מ"מ בודאי נשתנה פירושם ודקדוקן ומי התיר לחז"ל לעשות כן. וי"ל כמו שכתב רבינו בפרק י"ז בשם הרד"ק בהקדמתו למכלול, שנשכח לשון הקודש ולא נמצא בידינו רק מה שנשאר כתוב אצלינו כ"ד ספרי תנ"ך ומילים מועטים בדברי המשנה, והרא"ם בפרשת כי תבוא על הפסוק ארמי אובד אבי הביאו וכתב עוד שנפסדו ממנו כמה וכמה ספרים אחרים חוץ מהכ"ד ספרים שבידינו ודברי המשנה שאצלינו היום הם כדברי המקרא בעצמם מפני שחכמי המשנה קבלו הלשון מפי רואה הספרים הראשונים אשר היו טרם גלותינו ונפסדו ממנו, עכ"ל. ובפרק כ"ח שם הביא מהחת"ס בפרשת נח דלשון הקודש הוא רק מה שגילה הקב"ה לנביאיו, ואם אחר זמן הנביאים נתחדשו פעולות ומלאכות ויבואו חז"ל במשנה ובגמרא ויקראו להן שמות איננו לשון הקודש אלא לשון שבדו חכמים. (והחת"ס לא דיבר אלא בפעולות שנתחדשו, אבל פשיטא דה"ה דבר שכבר היה מעולם אלא שנקרא בשם חדש כגון אתרוג וגט.) והקשה רבינו עליו מדברי הרד"ק והרא"ם הנ"ל, ותירץ דאותן הספרים שהזכיר הרא"ם היו ספרי הנביאים שלא הוצרכה נבואתם לדורות, ואף שלא כתבו נבואתם מ"מ כתבו המילות שנתחדשו בה בשביל לימוד הלשון. והחת"ס לא כתב אלא דאילו היו מחדשים חכמים מילות חדשות לא היה לשון הקודש, אבל באמת לא חידשו שום מילות חדשות רק לקחו ממה שקיבלו מרואה הספרים האלה.
ומ"מ אפילו אם היינו אומרים דהחת"ס חולק על הרא"ם וס"ל דמילות כגט ואתרוג אינן לשון הקודש, מ"מ פשיטא דאין לימנע מלהשתמש במילות כאלו, דהא כבר השתמשו בהם חכמי המשנה והגמרא. ויותר מזה מצינו שנכנסו הרבה מילות מלשונות אחרות במשנה ובגמרא, כגון אפיקורוס ואפיקומן וכלונסאות ומלוגמא ומטרופולין שהן מלשון יונית. ואדרבה מזה למדנו שאין לשנות לשון הקודש, ולכן במקום שלא מצאו מילה מפורשת בתנ"ך לאיזה דבר לא חידשו מילה ע"פ כללי הדקדוק וקראו לה לשון הקודש, אלא השתמשו בלשון יונית וארמית ושאר לשונות. ולא באנו בספר הזה לומר שלא ישתמש אדם במילות שאינן מלשון הקודש, רק שלא יתדבק לכת הציונים ע"י שישתמש בשינויים שחידשו הם.
וגם אין להכשיר כל מילה שיש לה מקור בתנ"ך, שהרי הרבה מילות של הציונים באים מתנ"ך אלא ששינו הפירוש קצת, כגון מילת "אפס" שנמצא בתנ"ך הרבה פעמים ופירושו דבר שאין בו ממש (מצודות ציון ישעיה מ,יז), והם השתמשו בו בחכמת החשבון למספר 0. וכן מילת "בגלל" שפירושו כמו מפני, שלא מצינו בתנ"ך שבא אחריו סיפור מעשה, רק שם דבר, וכדכתיב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ולא כתיב בגלל שיוסף היה שם, וכן כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך, ולא כתיב בגלל שעשית הדבר הזה (ואף שבחומש לא מצינו אות ש לפני התיבה רק בספר קהלת, מ"מ היה יכול לכתוב בגלל אשר, אלא ע"כ דאין בגלל מושך אחריו סיפור מעשה). אבל הציונים משתמשים במילת בגלל במקום because שבענגליש ומוסיפים אחריו אות ש ברוב פעמים. וכן מילת בטח בתנ"ך היינו שנשען על ה' או על חבירו וסומך עליו, אבל הציונים חידשו שבטחון הוא שימור בנין או עיר או מדינה מפני הגנבים והאויבים. וכן רחוב בתנ"ך הוא מקום גדול בעיר שיכולים בני אדם להתאסף שם, כמו רחוב העיר אשר לפני שער המלך במגילת אסתר, אבל הציונים חידשו שהוא הדרך שעליו הולכים ממקום למקום.
ויש מקומות שעשו עוולה גדולה מזו והעיזו למעול בדברים קדושים להוציאם למילי דעלמא. וכגון מה שקראו לכל טרקלין גדול "אולם" שהוא חלק מבית המקדש, ומה שקראו לעלעקטרא "חשמל" שהוא שם מלאך, ומה שקראו לapostrophe "גרשיים" שהוא אחד מטעמי המקרא, ומה שקראו לסיפור בעלמא "אגדה" שהוא דברי מוסר של חז"ל, ומה שקוראים למשחק כשלא גבר צד אחד על השני "תיקו" שהוא ספק בגמרא שלא נפשט. ומאלה צריך להתרחק מאד, אבל אפילו מן הראשונים שאינם כמו אלה צריך להתרחק, שאין ליתן לציונים שליטה על לשוננו לשנות פירושו למה שרוצים.
ויש מקומות שהציונים הלכו בדקדוק אחר פירוש המילה שבתנ"ך אבל הראשונים והאחרונים לא עשו כן אלא שינו פירוש המילה קצת, וכיון שהמנהג בישראל הוא לשנות פירוש המילה כל מי שישתמש בה בפירוש שבתנ"ך נראה כמתדבק לכת הציונים, ולכן אפילו אם כוונתו לשם שמים יש לימנע מזה מפני החשד. וכגון מילת "אכן" שבתנ"ך פירושו כמו באמת וכמו שתרגם אונקלוס על הפסוק אכן יש ה' במקום הזה בפרשת ויצא. אבל בכל ספרי הראשונים והאחרונים פירושו כמו אבל.
ויש עוד מילות שנמצאים בתנ"ך אלא שחידשו הציונים בנינים חדשים כגון אישי לדבר הנוגע לאיש זה בפרט, ושעון למורה שעות, ויומי לדבר שנעשה בכל יום, וכן רובם על דרך זה וכמו שנראה בפנים. (וידעתי שיטענו הטוענים, מה פשע אם נאמר מאיש "אישי" ומיום "יומי", וכי כל בנין בפני עצמו צריך שיהיה לו מקור? והלא כן מצינו בכל הדורות שעשו בנינים חדשים בלשון הקודש, כגון "גשמי" ו"רוחני" ו"אנושי" ו"איכות" שאינם נמצאים בתנ"ך או בחז"ל? אבל יש כאן שני חילוקים: האחד, שרוב מילות אלה מקורם בספרי הרמב"ם ובחובות הלבבות, שמתחילה נכתבו בלשון ערבי ואח"כ נעתקו ללשון הקודש, וגדולי הראשונים כתבו ספריהם בלשון ערבי והזכירו בהם מושגים שמקורם בפילוסופיא של אותה תקופה, כדי למשוך לבם של אלו שלמדו אותה פילוסופיא וללמדם תורה לפי דרכי מחשבותם. והמתרגמים רצו לשמור על סדר הלשון של המחברים ולכך חידשו דרכים בלשון הקודש להעתיק מלשון ערבי. ומ"מ לא היה זה רק במילות מועטות. אבל הציונים חידשו מילות לאלפים ורבבות וכולן לתכלית זו, שנוכל לדבר בלשון הקודש כמו שמדברים בשאר לשונות, וכשם שבענגליש דבר הנעשה בכל יום נקרא daily כך בעברית נוכל לומר "יומי" וכשם שאומרים בענגליש daily life כך נאמר בעברית "חיים יום יומיים" וכשם שאומרים personal על דבר הנוגע לperson כך בעברית נוכל לומר "אישי" על דבר הנוגע לאיש. ודבר זה משנה את כל הצורה של הלשון והופכו מלשון הקודש ללשון חול. ואילו היו אומרים כל הדברים הלקוחים מלשונות האומות בלשון האומות ממש, לא היה בזה רעה, שהרי הכל היו יודעים שאין זה לשון הקודש. אבל מכניסים את הדברים לתוך הלשון עצמה וזה מטמא את הלשון, שע"י זה מהרסים את הגבולים בין קודש לחול ובין ישן לחדש. והחילוק השני הוא החילוק שהזכיר רבינו הק' שהבאתי דבריו לעיל, שאפילו ספר תורה שכתבו מין ישרף עם האזכרות שבו, שאפילו אם עושים המינים דבר טוב או דבר שאין עליו שום טענה, אין לקבלו מהם. וא"כ איך נקבל את השינויים שעשו הציונים בלשון ונשתמש בהם בתוך ספרי קודש שלנו, לאמר הלא בכל הדורות עשו שינויים בלשון, הא אינו דומה, דהכא נעשה הדבר ע"י המינים, ובפרט שהדבר נעשה כחלק מרעיונם להעמיד מדינה ולצאת מהגלות קודם הקץ, שהוא ענין של כפירה בטובת הגלות ומרידה נגד הקב"ה אפילו אם היו כל העוסקים בו שומרי תורה ומאמינים.)
וכל דבר או פעולה שנתחדש בזמנינו ולא היה בדורות הקודמים, אין לנו לחדש מילה בלשון הקודש בשבילו, אלא צריכים אנו או לכתוב מילה בענגליש או באידיש או בשאר לשונות, או לכתוב בלשון הקודש תכונות הדבר וההשתמשות בו (וכן צריך לעשות אם כותב ספר שיקראו בו הדורות הבאים, דאולי לא יבינו הלע"ז שלנו).
ואם נמצא מילה ישנה שפירושה אינו ברור כ"כ, כגון שנמצא בגמ' או בתנ"ך והמפרשים חלוקים בפירושה, אין להשתמש בה בזמנינו לשום אחד מפירושיה, דנראה כמתגאה לאמר אני הכרעתי מחלקת ראשונים ומצאתי הפירוש הנכון. ולכן אין לומר חליל על מה שקוראים פלו"ט, וורד על מה שקוראים רא"ז, ואורז על מה שקוראים ריי"ז, שעל כל אלה אין לנו קבלה ברורה.
ואם ישיב עלי הקורא מאיזה גדול שהשתמש באיזה מילה שפסלתי, לפעמים אין זו קושיא כגון שבאותה התקופה עדיין לא נתפשטה לשון הציונים כ"כ ולא היה נחשב בעיני בני אדם כלשון שלהם. וכן יש מילות שכתבתי שאין להשתמש בהם בני אדם פשוטים בספרי הלכה או סיפורים, אבל יש גדולים כמו החזו"א זצ"ל שאפילו באגרותיהם חזרו אחר צחות הלשון והשתמשו במילות שאין בני אדם רגילים בהם, ולדידהו נאה ויאה לכותבם, ואפילו לשאר בני אדם אם באו לכתוב לשון צח מאיזה טעם שהוא יש מקום להתיר, אבל בעלמא לא.
ובזכות שנפרוש מכת הציונים וגם נשמור על טהרת לשון הקודש המסורה לנו מדור דור, יהי רצון שנזכה במהרה בימינו לראות בביטול המדינה שלהם והצלת כל יושביה מן הסכנות הגדולות שנמצאים בה בין ברוחניות ובין בגשמיות, ויתן ה' בלב הציונים עצמם והנלוים עליהם לשוב בתשובה שלימה לפניו ולא ימרדו עוד באומות אלא יחכו בשלום ובשלוה לביאת המשיח שיבוא בב"א.
-
ערנסטער
- שר חמש מאות
- תגובות: 583
- זיך איינגעשריבן אום: דינסטאג יאנואר 30, 2007 11:23 am
- לאקאציע: פון יעהופעץ
בני היכלא האט געשריבן:ער רעדט טאקע אויך פון אולם.
און זיכער ווייסט דעם גענויען טייטש פון דער ווארט בעסער פון רש"י...
ובאשר צו דער גאנצע טעמע - ס'איז דאך קלאר פאר יעדער איינעם אז סיי אין דער צייט פון תנ"ך, סיי אין דער צייט פון משנה, און אויך דער צייט פון די ראשונים דער לשון הקודש האט זיך געענדערט.
שוין אין תנ"ך אליין מיר זעען דאך די ענדערונג פון סטיל, די געבארגטע ווערטער, דעם שינוי הכתיב (ובין היתר - 'אשר' וואס האט זיך טאקע פארקורצט צום 'ש') אד"ג.
על אחת כמה וכמה - אין משנה (ווי ס'איז געווען א שטארקע השפעה פון אראמיש און אויך אביסל פון גריכיש, פארסיש און לאטיין).
און אויך אין דער צייט פון די ראשונים, ווען די גרעסטע השפעה אויף לה"ק איז געווען פון אראביש.
נאר וואס זשע דען? דער היינטיקער העברעיש (אין די לעצטע 200 יאר) איז דאך פרי עמלם של המשכילים וואס רובם ככולם זיינען געווען כופרים ואפיקורסים און דאס אליין האט שוין פארשאפן צו עם א נעגאטיווער באציונג פון דער זייט פון די פרומע אידן. ספעציעל נאך דעם ווען די ציונים האבן באשטימט העברעיש אלץ 'השפה הלאומית של מדינת היהודים'.
הייסט עס אז רעדנדיק גלייך - די פראבלעם מיט היינטיקן העברעיש איז נישט אין דעם אז די און די ווערטער זיינען 'פארדרייט' (כאטש איך בין טאקע מסכים, אז ס'איז דא ממש 'פארדייטע' ווערטער מיט אמת'ע גראבע גרייזן - אבער זיי זענען מיעוט שבמיעוט און בכלל נישט אין זיי באשטייט די פראבלעם).
די פראבלעם איז פולקאם אידעאלאגיש.
און אויב אזוי ס'איז נישטא קיין טעם צו פארשן און זוכן וועלכער ווארט אין היינטיקן עברית איז א 'ריכטיקע' און וועלכע איז א 'פארדרייטע', ווייל די ווארט 'משכנתא' (וואס נוצט מען יעצט אין עברית פאר mortgage, ווייל דער באנק בארגט געלט צו קויפן א דירה און די דירה אליין נוצט פאר א 'משכון') איז אין אידעאלאגישן זין נישט בעסער פון דער ווארט 'חשמל' (וואס במקור - אין תנ"ך - א ודאי האט נישט קיין שום שייכות צו 'עלעקטרע'), און די ווארט 'משטרה' (פאליציי) איז נישט בעסער פון דער ווארט 'תיקו' (וואס אויך האט נישט קיין שייכות צו 'draw game' נאר מיינט - אין אראמיש - אז די פראגע וועט בלייבן שטיין).
איז דארף מען רעדן וועגן דעם אדער מנקודת הלשון (וואס איז ריכטיק און וואס נישט מצד הלשון) אדער מנקודת האידעאלאגיע (צי מעג א פרומער איד היינט צו טאג נוצן העברעיש).
די וואָר הענגט אויף א האָר
ערנסטער, רש"י זאגט נישט אז אולם מיינט א זאל.
לשון קודש איז נישט משונה געווארן, מ'האט גענוצט אנדערע שפראכן צוזאמען דערמיט. אזוי ווי לשון תלמוד הייסט נישט א נייע לשון קודש.
די משכילים האבן געשריבן צחות לשון קודש על דרך המקרא, משא"כ דער אפיקורוס וכת דילי', האבן זיך צוזאמגעזעצט און באשאפן א שפראך, א נייע א מאדערנע, מיט הונדערטער ברענד ניו ווערטער, הונדערטער לה"ק ווערטער פארדרייט, [וואס אגב פארדרייען לשון קודש, איז א עון נורא ואיום, עיין בספר הקדוש ויואל משה מאמר לשון הקודש ויונעם לך], הונדערטער ווערטער אוועקגענומען פון משמעות, [און אויב איז דאס געווען א הייליג ווארט, האט מען זיך צוגעכאפט דערצו מיט א חשק, צו נוצן דייקא אויף א מגושם'דיגע ווארט, צו מערב זיין קודש בחול, אז אלע קינדער וואס לערנען תנ"ך און דברי חז"ל, ווען מ'וועט זיך באגעגענען מיט די ווערטער, זאל מען טאקע טראכטן פון דעם וואס זיי ווילן רח"ל], פילע ווערטער אנדערש אויסגעלייגט מיט אנדערע נקודות, איך האב נישט געלערנט די שפראך, אבער איך קען עס גענוג און נאך צו רעדן דערפון, נאר ב"ה איך קען אויך די ריכטיגע לשון קודש, מיט וואס מ'האט זיך באנוצט לעניני תורה ותפלה, עד תקופת האיווריט, ווייס איך כאטש וואס איז ארגיענל, און די וואס זענען אויפגעצויגן מיט א העברעאישע לשון קודש, איז זייער שווער מבחין צו זיין בין טוב לרע, כמובן.
און אמת טאקע, אז ס'איז נישט קיין חילוק צווישן משכנתא און תיקו, ביידע איז טרייף, ביידע איז אפיקורסות, מאפיקורוס נוצר, שקץ תשקצנו, אבער דאך כאפט אן א ציטער ווען מ'באגעגנט זיך מיט דברים עליונים אויף דברים זרים אשר לא לה' המה.
במילא איז זייער וויכטיג צו וויסן, וואס קומט פון זיי, און וואס האט מען שוין גענוצט בעפאר, אלס הרחק מן הכיעור והדומה לו.
לשון קודש איז נישט משונה געווארן, מ'האט גענוצט אנדערע שפראכן צוזאמען דערמיט. אזוי ווי לשון תלמוד הייסט נישט א נייע לשון קודש.
די משכילים האבן געשריבן צחות לשון קודש על דרך המקרא, משא"כ דער אפיקורוס וכת דילי', האבן זיך צוזאמגעזעצט און באשאפן א שפראך, א נייע א מאדערנע, מיט הונדערטער ברענד ניו ווערטער, הונדערטער לה"ק ווערטער פארדרייט, [וואס אגב פארדרייען לשון קודש, איז א עון נורא ואיום, עיין בספר הקדוש ויואל משה מאמר לשון הקודש ויונעם לך], הונדערטער ווערטער אוועקגענומען פון משמעות, [און אויב איז דאס געווען א הייליג ווארט, האט מען זיך צוגעכאפט דערצו מיט א חשק, צו נוצן דייקא אויף א מגושם'דיגע ווארט, צו מערב זיין קודש בחול, אז אלע קינדער וואס לערנען תנ"ך און דברי חז"ל, ווען מ'וועט זיך באגעגענען מיט די ווערטער, זאל מען טאקע טראכטן פון דעם וואס זיי ווילן רח"ל], פילע ווערטער אנדערש אויסגעלייגט מיט אנדערע נקודות, איך האב נישט געלערנט די שפראך, אבער איך קען עס גענוג און נאך צו רעדן דערפון, נאר ב"ה איך קען אויך די ריכטיגע לשון קודש, מיט וואס מ'האט זיך באנוצט לעניני תורה ותפלה, עד תקופת האיווריט, ווייס איך כאטש וואס איז ארגיענל, און די וואס זענען אויפגעצויגן מיט א העברעאישע לשון קודש, איז זייער שווער מבחין צו זיין בין טוב לרע, כמובן.
און אמת טאקע, אז ס'איז נישט קיין חילוק צווישן משכנתא און תיקו, ביידע איז טרייף, ביידע איז אפיקורסות, מאפיקורוס נוצר, שקץ תשקצנו, אבער דאך כאפט אן א ציטער ווען מ'באגעגנט זיך מיט דברים עליונים אויף דברים זרים אשר לא לה' המה.
במילא איז זייער וויכטיג צו וויסן, וואס קומט פון זיי, און וואס האט מען שוין גענוצט בעפאר, אלס הרחק מן הכיעור והדומה לו.
-
אנדי פעטיט
- שר שבעת אלפים
- תגובות: 7175
- זיך איינגעשריבן אום: זונטאג סעפטעמבער 02, 2007 11:20 am
- לאקאציע: אין די גלייזן
עס איז דא א ווארט אין עברית "ביוב" וואס מיינט סוער (sewer)
איך האב מיך אלעמאל געוואונדערט פון ווי דער ווארט שטאמט ביז איך האב געטראפען אין די גמרא די ווארט "ביב". דאס מיינט חריץ העשוי ברה"ר להוציא שופכין.
קודם כל איז "ביב" לשון קודש אדער אראמיש.
צווייטענס איז דא א ווארט ביוב מיט א ו' ערגעץ?
איך האב מיך אלעמאל געוואונדערט פון ווי דער ווארט שטאמט ביז איך האב געטראפען אין די גמרא די ווארט "ביב". דאס מיינט חריץ העשוי ברה"ר להוציא שופכין.
קודם כל איז "ביב" לשון קודש אדער אראמיש.
צווייטענס איז דא א ווארט ביוב מיט א ו' ערגעץ?
הייב אויף דיינע הענטעלעך צום טאטע אין הימל!
אנדי,
איינער פון די פלעצער אין ש"ס איז אין ב"ק דף ל', דארט שטייט אויך 'ביב' אן דעם י', און רש"י טייטשט דארט "צינור המקלח שופכין של מי תשמיש הבית לרה"ר" נישט 'חריץ' כלשונך, אבער דער מכוון איז די זעלבע.
אין תנ"ך דורך א סירטש מיט 'מאגר' האביך נישט געטראפן אזא ווארט, דאס אז עברית האט ארמ'ישע ווערטער און מקורות איז דאך אפגערעדט, נאר פארוואס זיי האבן געברויכט דעם עקסטערע ו' וויסיך נישט.
איינער פון די פלעצער אין ש"ס איז אין ב"ק דף ל', דארט שטייט אויך 'ביב' אן דעם י', און רש"י טייטשט דארט "צינור המקלח שופכין של מי תשמיש הבית לרה"ר" נישט 'חריץ' כלשונך, אבער דער מכוון איז די זעלבע.
אין תנ"ך דורך א סירטש מיט 'מאגר' האביך נישט געטראפן אזא ווארט, דאס אז עברית האט ארמ'ישע ווערטער און מקורות איז דאך אפגערעדט, נאר פארוואס זיי האבן געברויכט דעם עקסטערע ו' וויסיך נישט.
- אטעטשמענטס
-
- DafImg.jpg (25.56 KiB) געזען 3161 מאל
לעצט פארראכטן דורך מיללער אום פרייטאג פעברואר 15, 2008 10:52 am, פארראכטן געווארן 1 מאל.
בני היכלא האט געשריבן:עקסטערע ו' מיינסטו?
יא שוין פאראכטן, דעטס אלל יו העוו טו סעי אין די שפראך פורום? אזויפיל איז דיר ספארטס אינטערעסאנטער ווי דאס, דארט האסטו אפירגעקראצט אלטע זאכן, שיעור האסטו נישט אויפגעוועקט דעם בעיבי-רות פון קבר, און דא באגנוגסטו דיך מיט עפעס א טייפא-עראר?
הזאת בני היכלא? מיר בענקן נאך די צייטן ווען איך האב געשריבן רבי אויף דיר, נאכן ארויסגיין פון התפעלות יעדע ליאדע מינוט, וואסי געשעהן?!
מי יגלה עפר מעיניך זארעכפעפפער, שטיי אויף פון שלאף קוק וואס איז געווארן פון אונזער רבי'ן זייט דו ביסט אזוי חבוי ונחבא, טמיר ונעלם, ביזי ומבוזה, קום ארויס פון דיין באהעלטעניש לאמיר מחדש זיין די שיעורין כסדרן, ואני תפלה, פרה אדומה, קל-וחומר, ספר הברית, הר ובקעה, שמות גיטין, עניני דקדוק.
וועיק אפ היימישע קרעטשמע, עורו נא והתעוררו נא, כאלי נא זרחו נא, עמדו נא התיצבו נא, בעד מיללער חנינא.
-
אנדי פעטיט
- שר שבעת אלפים
- תגובות: 7175
- זיך איינגעשריבן אום: זונטאג סעפטעמבער 02, 2007 11:20 am
- לאקאציע: אין די גלייזן
מילער, האסט ארויסגעצויגן א טרערל... זאל דיר עס וואויל באקומען.
צו ענטפערן, וועט נעמען זייער אסאך ציט און כח, נערוון און געפיל, און נאך אלעם וועסטו נישט פארשטיין, אבער לב יודע מרת נפשו, יודע צדיק נפש בהמתו, האדם יראה לעינים, און נאך אסאך פסוקים.
מאשקע אחוז איז עברית.. אין פסוק אין מטות הייבט עס נישט אן צו טייטשן פראצענט.
צו ענטפערן, וועט נעמען זייער אסאך ציט און כח, נערוון און געפיל, און נאך אלעם וועסטו נישט פארשטיין, אבער לב יודע מרת נפשו, יודע צדיק נפש בהמתו, האדם יראה לעינים, און נאך אסאך פסוקים.
מאשקע אחוז איז עברית.. אין פסוק אין מטות הייבט עס נישט אן צו טייטשן פראצענט.
-
אנדי פעטיט
- שר שבעת אלפים
- תגובות: 7175
- זיך איינגעשריבן אום: זונטאג סעפטעמבער 02, 2007 11:20 am
- לאקאציע: אין די גלייזן
