שיעור היום

[פארשריבן]

שיעור ליום ג בהעלותך, ערב חג השבועות, תשע"ד.

(י) [אבל זיתים וענבים, משקה היוצא מהם הוא כמותם וראוי לברך עליהם בורא פרי העץ.
אלא שהיין מפני חשיבותו גורם ברכה לעצמו והוא בורא פרי הגפן. והשמן אינו מברך עליו כלל כששותהו לבדו, מפני שהוא מזיק לו (ראה למעלה).
ואם חושש בגרונו ושותהו לרפואה מעורב בשאר משקין, אף-על-פי שהשמן מועט, הוא עיקר שמכוין לשתותו ולכך מברך עליו בורא פרי העץ ופוטר את המשקה שהוא טפל אליו (בה״ג פ״ז)]:

(יא) [שהכל נהיה בדברו צריך לומר נהיה בקמץ היו״ד, שכל הברכות נתקנו בלשון עבר. ולכן אומרים בורא ולא הבורא, מפני שבורא הוא יותר מבורר על העבר (הר״ב):

[פארשריבן]

שיעור ליום ו בהעלותך, אסרו חג השבועות, תשע"ד.

דין מי בישולי פירות ורוטב

(א) מי בישולי פירות שלא בישלם רק למימיהם, ברכתן שהכל.
אבל אם בישלם גם כן לצורך הפירות ועיקר נטיעת הפירות היה אדעתא דהכי, לצורך בישול הפירות, והמשקה עשוי לטבל בו, אז ברכת המשקה כברכת הפירות.
וכשנחסר דבר אחד מאלו התנאים, יש בזה מחלוקת הפוסקים, על כן יש לברך שהכל.
לפיכך אם בישל חמשה מיני דגן או פירות משבעת המינים, דאז יש ספק בברכה אחרונה, על כן יאכל גם הפירות וישתה מים לצאת כל הדיעות (מג״א סי׳ ר״ה סק״ו וסי׳ ר"ב ס״ק כ"ב). (ראה קונטרס אחרון):

(ב) [הפירות ששראם או בישלם לשתות מימיהם לבדם, אין שם מרק עליהם אלא שם משקה, ולדברי הכל מברך שהכל.
ולכן מברכים על מים מבושלים עם עלים (טיי) או על מי שריית תותים ותפוחים (עפיל-קוואַס או יאגדיס־קוואַס) שהכל. (וכן על שתיית קאווע) (בה״ג פ״ז)]:

[פארשריבן]

יום א שלח, תשע"ד.

(ג) [וכן מרק של כל מעשה קדרה מחמשת המינים אין המרק נחשב כתבשיל לברך עליו בורא מזונות אם בא לשתותו בפני עצמו, אלא אם כן בישלו כדי לאכול התבשיל.
אבל אם עיקר הבישול בשביל המרק לבדו כמו שמבשלין שעורים לחולה לשתות המרק, מברכים עליו שהכל.
ומטעם זה מברכים על שכר שעורים שהכל ולא בורא מיני מזונות.
ואפילו אם אוכל גם כן התבשיל עם המרק (כגון תבשיל שעושין משעורין או שבולת-שועל שקורין גריץ), ונותנים מים הרבה שאין ראוי רק לשורפו (שקורין זופ) אין המרק נפטר בברכת התבשיל, שאינו טפל אליו כלל כיון שעיקר הבישיל הוא בשביל המרק.
ומכל מקום כדי לעשות על צד היותר טוב, ראוי לברך תחילה על המרק ולשתות ממנו בפני עצמו מעט, ואחר כך יברך על התבשיל בורא מיני מזונות (בה״ג פ"ז)]:

(ד) [אבל תבשיל מין דגן שהגרעינים שלימים ועומדים בעינם שברכתו בורא פרי האדמה, הרי המרק כמרק של שאר פירות שאפילו עיקר הבישול בשביל אכילת הפירות אין מברכים על המרק אלא שהכל (לי״א), הואיל ואין דרך אכילתם על ידי בישול. ואף חמשת מיני דגן אין דרך אכילתם על ידי בישול כשהם שלמים ועומדים בעינם אלא לעשות מהם פת או תבשיל לאחר שנכתשו או נטחנו.
אבל מיני קטניות שדרך אכילתם על ידי בישול גם בעודם שלמים ועומדים בעינם, מברכים על המרק בורא פרי האדמה לדברי הכל.
והוא שאין עיקר הבישול בשביל המרק לבדו. אבל אם עיקר הבישול בשביל המרק, בין במיני קטניות בין במיני דגן מברך עליו שהכל - אף אם אוכל גם כן התבשיל עמו, ואינו טפל אליו כלל. ואינו נפטר בברכתו. ולעשות על צד היותר טוב ראוי לברך תחילה על המרק ולשתות ממנו מעט בפני עצמו, ואחר כך יברך על התבשיל אם הוא מין דגן.
ואם הוא מין קטניות לא יברך על התבשיל כלל לפי שהוא טפל אל המרק ונפטר בברכתו כיון שעיקר הבישול בשבילו.
וכן בפירות שעיקר בישולם לצורך המרק - בה״ג)]:

[פארשריבן]

שיעור ליום ב שלח, תשע"ד.

(ה) [ומיני ירקות, אף אם נתבשלו לצורך המרק, מברך עליו ברכת הירקות. כיון שכל העולם מבשלים אותו לאכילה ואז המרק בטל לגבי התבשיל, לא נשתנית ברכת המרק בשביל זה שבישלם לצורך מימיהם, כי בטלה דעתו אצל כל אדם (בה״ג)]:

(ו) [מי שריית פירות שנכבשו בהם להתקיים (כגון קרויט ואוגערקיס) אין מברכין עליהם אלא שהכל.
וכן במדינות שדרך לכבוש בוריקעס כדי שיחמיצו ושותין הרוטב כמו משקה (בּאָרשט), מברכין רק שהכל (ח"א נ״ב)]:

[פארשריבן]

יום ג שלח, תשע"ד.

דיני ברכת מיני מזונות

(א) כל שהוא מחמשת המינים, היינו: חטה, שעורה, כוסמין, שבולת-שועל (האבּער), שיפון (קאָרן) ולא עשאו פת רק תבשיל ממיני קמחים, כגון דייסא, וכן אם בישל דגן וחטין שלמות שהוסרו קליפתן כגון הריפות של שעורין, ואפילו לא הוסרו קליפתן ונתבשל עד שנתמעך ונדבקו הגרעינין זה לזה, מברך בורא מיני מזונות ואחריו מעין שלש.
אבל אם לא הוסרו קליפתן וגם לא נתמעכו, מברך בורא פרי האדמה.
ולאחריו יש מחלוקת אם מברך בורא נפשות או מעין שלש, על כן לא יאכל כשיעור רק תוך הסעודה. ואם אירע שאכל שלא בתוך הסעודה, מברך בורא נפשות (מג"א סי׳ ר״ח סק״ב):

(ב) קמח ששלקו עד שנעשה רך וראוי לשתיה, מברכין שהכל ובורא נפשות. אבל אם הוא עב אף שאינו ראוי ללעסו, מברך בורא מיני מזונות ומעין שלש:

[פארשריבן]

יום ד שלח, תשע"ד.

(ג) פת שאין דרך העולם לקבוע עליו סעודה ולא לאכול ממנו שיעור שביעה, נקרא פת הבאה בכסנין. כמו: ״לעקיך״ שנילוש ברוב דבש ומיעוט מים, או עיסה שנילושה במי פירות או בבצים, או פת שנלוש במים וממולא בפירות כמו שעושים בפורים, או "קיכלעך" יבשים; אף שנילושו במים, מברך בורא מיני מזונות.
ודוקא שאינו אוכל שיעור שביעה - דהיינו שלשה או ארבעה ביצים, אבל אם אוכל שיעור שאחרים רגילין לקבוע עליה סעודה דהיינו שלשה או ארבעה ביצים, ואפילו אם בזה לבדו ליכא שיעור רק שאכל עם פת זה דברים המלפתין כגון בשר וכיוצא בו, ועם כולן היה שיעור שביעה, מברך המוציא וברכת המזון.
אבל דבר שהוא אוכל בפני עצמו ולא ללפת אינו מצטרף. ואם אכל פת מברך גם כן המוציא:

(ד) ואם אכל פת כיסנין והיה בדעתו לאכול מעט ובירך בורא-מיני-מזונות, ונמלך לאכול שיעור שביעה, מברך ברכת המזון. ואי איכא בהמותר שיעור שביעה, מברך גם כן המוציא (ועיי׳ קו״א):

[פארשריבן]

יום ה שלח, תשע"ד.

(ה) פירגי״ש ופשטיד״א אפוין הממולאין בבשר וגבינה וכיוצא בו, מה שדרך העולם לקבוע עליו סעודה ולאכול ממנו שיעור שביעה, לא נקרא פת כיסנין ומברך המוציא וברכת המזון בכזית (ועי׳ קו״א):

(ו) עיסה שאין מגבלין אותה, רק שופכין אותה על עלי ירקות ואופין בתנור שקורין ״נאַליסניק״, מברך בורא מיני מזונות.
ואם אוכל שיעור שביעה, דהיינו שלשה או ארבעה ביצים, מברך המוציא וברכת המזון.
ואותן שאין אופין בתנור רק בין שני ברזילים שקורין "ואַפלטקי", לא יאכל שיעור שלשה או ארבעה ביצים רק בתוך הסעודה (סי׳ קס״ח):

[פארשריבן]

יום ו שלח, תשע"ד.

(ז) עיסה שנלושה במים ובישלה, מברך בורא מיני מזונות אפילו בשיעור שביעה.
ועיסה שטיגנה, נהגו לברך בורא מיני מזונות. וירא שמים לא יאכלנה רק תוך הסעודה.
ודוקא אם הם כעין קיכלעך המטוגנין שיש בהן תואר לחם, אבל לאקשין המטוגנים או עיסה שבלילתה רכה שטיגנה, מברך בורא מיני מזונות לכולי עלמא:

(ח) פירר פת ובשלו, אם היה בכל פירור (פרוסה) כזית, מברך המוציא, ואם לאו מברך בורא מיני מזונות.
לכן בפסח שעושין "חרעמזלעך", יש להן דין עיסה שבלילתה רכה שטיגנה. וכן "לעקיך" שעושין בפסח, יש לו דין כיסנין, כיון שבשעת העירוב נתקלקל התואר לחם (ועי׳ קו״א):

[פארשריבן]

יום א קרח, תשע"ד לפ"ק.

(ט) פת ממיני קמחים שאינו מחמשת המינין, כגון רעטשניקעס, שהכל.
ותבשיל שעושה מהן כגון "רעטשענע גרויפּען", אם נתמעכו על ידי כלי מנוקב או תבשיל מקמח שלהן, שהכל.
אבל כשממשן בעין אפילו מיעכן בכף, בורא פרי האדמה (מג"א סי׳ ר"ה סקי״ג. וכ״כ אבן העוזר שם).
וכן הדין באורז ודוחן, אף שיש דין אחר באורז, מכל מקום כיון שאנו מסופקים מה נקרא אורז, לכן דין אורז ודוחן שוה:

(י) עירב קמח של חמשת המינין עם שאר קמחים ואפה מהם פת, אם יש מהקמח של חמשת המינים כזית בכדי אכילת פרס ואכל כל הפרס, מברך המוציא וברכת המזון. ואם לאו, מברך המוציא ועל-המחיה אפילו לא אכל רק כזית.
ואם עשה מהם תבשיל, אם יש כזית בכדי אכילת פרס, בורא מיני מזונות ועל המחיה; ואם לאו בורא מיני מזונות ובורא-נפשות (סי׳ ר״ח ס״ט).
ואס לא עירבו עם קמחים רק שעירב קמח של חמשת המינים עם שאר מינים שאינם מיני קמחים, מברך בורא-מיני-מזונות ועל-המחיה. ואפילו אין בו כזית בכדי אכילת פרס - אם לא שלא נתן הקמח רק לדבק בעלמא (מג״א שם סקט״ו):

[פארשריבן]

יום ב קרח, תשע"ד.

(יא) וקמח אורז יש לו דין קמח קטניות.
(אף שהמ״א הביא בסי׳ ר״ח שיש חולקין, דאורז אפילו בפחות מכזית בכדי אכילת פרס מברך ברכת המזון, מכל מקום בסי׳ תנ״ג הכריע לחומרא דבעינן כזית בכדי אכילת פרס אפילו באורז.
וגם אנו מסופקים אם אורז הוא מה שנקרא ״רייז״ או מה שנקרא ״הירזש״):

דין ברכת העיקר שפוטר הטפל

(א) האוכל שני מאכלים שהן מעורבים בקערה אחת; אם עיקר כונתו על אחד, מברך עליו ופוטר השני (וכן בברכה אחרונה), אפילו הוא המועט.
ובסתם, מה שהוא הרוב הוא העיקר ופוטר השני, שהעיקר פוטר הטפל (פי׳ הבלתי נחשב).
אבל אם יש בתערובות אפילו מעט מחמשת המינים, שעירב בתוכו כדי לאכלו, מברך בורא-מיני מזונות ופוטר השני.
וכן כששורה דובשנין ביין-שרף, אף שעיקר כוונתו על היין-שרף רק שאוכל עמו הדובשנין כדי שיהא מוטעם, נפטר היין-שרף הבלוע בברכת הדובשנין.
אבל כשלא נתן הקמח של חמשת המינים, רק לדבק, בטל בהתבשיל (סי׳ ר"ד סי״ב ור״ז ס״ז ורי״ב ס״א):

[פארשריבן]

יום ג קרח, תשע"ד.

(ב) אם אוכל שני מאכלים זה אחר זה ואין כוונתו בהשני רק למתק חריפות הראשון, והיה דעתו עליו כשבירך על הראשון, נפטר השני כעין טפל.
ואם לא היה דעתו עליו מברך שהכל, שהטפל הפסיד ברכתו העיקרית ומברך שהכל (מ״א סי׳ רי״ב סק״ב).
ויש למנוע מלאכול פת למיתוק השתיה, ואם אכלו למיתוק אין צריך נטילה ולא ברכה. ודוקא כשהיה דעתו מתחילה לאכול פת למיתוק.

(ג) "פלאדין" במדינתינו שהדובשנין טובים, מברך בורא-מיני-מזונות ופוטר המילוי.
אבל אם אוכל אחר כך המילוי לבד בלא הדובשנין, הן גם כן עיקר ומברך עליהן ברכה הראויה להן.
(נלמד מהא דכתב הט"ז סי' רי״ב סק״ח ברקיקין דקין שהם טפילים למרקחת.
ומ״מ אם אכל הרקיקין לבד הן גם כן עיקר וכו׳ והכי נמי דכוותיה. וגם הא"ר הביא פוסקים דסבירא להו שהמרקחת עיקר אפילו בדובשנין):

[פארשריבן]

יום ד קרח, תשע"ד.

(ד) אבל דבר שאוכל לטפילה קודם אכילת העיקר, יש מחלוקת בברכתו. לכן לא יאכל הטפילה קודם אכילת העיקר:

(ה) ואין הטפל נפטר בברכת העיקר שאכל קודם, רק כשהיה דעתו עליו בשעת אכילת העיקר, וגם כשלא שינה מקומו מחדר לחדר בין העיקר לטפל - אם לא שהעיקר הוא מדבר שטעון ברכה במקומו:

[פארשריבן]

שיעור ליום ה קרח, תשע"ד.

(ו) יין פוטר (אף מברכה ראשונה) כל מיני משקין שהיו לפניו בשעת ברכה, שכל המשקין טפלין לו (סי' קע״ד):

דין דברים הבאים בתוך הסעודה

(א) דברים הבאים בתוך הסעודה, אם הם דברים שדרכם לאכול תמיד בתוך הסעודה למזון ולשובע, אין צריך ברכה אפילו נשלחו ממקום אחר.
אבל פירות שדרכן לאכול חיין בלא סעודה ואכלן חיין בתוך הסעודה, צריך ברכה.
ואם בישלן עם בשר ואכלן עם פת, יש מחלוקת בין הפוסקים. על כן יאכל מעט בלא פת ויברך עליהם.
אבל כשעיקר קביעות סעודה היתה על פירות, שלא היה לו דברים אחרים בסעודה, יאכל מעט עם פת תחלה ושוב אין צריך ברכה:

[פארשריבן]

יום ו קרח, תשע"ד לפ"ק.

(ב) ומשקין ששותה בתוך הסעודה, אין צריך ברכה.
ויין צריך ברכה אפילו בתוך הסעודה, אם לא ששתה יין לפני הסעודה:

(ג) וכן הדין בפת כיסנין ולחמניות. אותם שדרכם לאכול בתוך הסעודה למזון ולשובע ודעתו לכך, כמו "פירגיש" ו״קרעפּלעך״ פטור.
אבל דברים שדרכם לאכול בתוך הסעודה, כמו "לעקיך" ו"קיכליך", ודעתו הוא לקינוח סעודה, חייב בברכה לפניו ולא לאחריו - אם לא שדעתו לאכול מהן שיעור שביעה, דהיינו שלשה או ארבעה ביצים, שאז ברכת המוציא פוטרן:

[פארשריבן]

יום א חקת, תשע"ד.

דיני הפסק וטעות בברכת הפירות

(א) בין ברכה לאכילה, אם הפסיק בדבר כדי שאילת שלום, צריך לחזור ולברך. ושתיקה לא הוי הפסק.
ואם בירך קודם שהביאו לפניו האוכל צריך לברך פעם אחרת (סי' ר״ז):

(ב) אם בירך על פירות האילן בורא-פרי-האדמה, יצא. ועל כולם, אפילו על פת ויין, אם אמר שהכל יצא.
לפיכך כשהוא ספק לו אם הוא פרי האדמה, או פרי העץ, מברך בורא-פרי-האדמה. וכן כשהוא ספק לו מצד הדין.
ואם הוא מסופק אם ברכתו שהכל, יברך שהכל.
אבל אם הוא לו ספק מחמת שלא למד, לא יאכל עד שילמד:

[פארשריבן]

יום ב חקת, תשע"ד.

(ג) ואם היו לפניו פרי-האדמה ופרי-העץ, ובירך על של האדמה ונתכוין לפטור של העץ, יצא (סי׳ ר״ו):

(ד) בירך על פירות שהיו לפניו ואחר כך הביאו לו עוד פירות שהם מעין הברכה שבירך, אם היה דעתו בשעת ברכה שיביאו לו פירות, אין צריך לחזור ולברך.
ואם היה נמלך ושלח עוד אחר פירות, צריך לברך.
ובסתם; אם כשהביאו היה לו עוד מהראשונות, אין צריך לברך מספק. אבל אם לא היה לו, צריך לברך:

[פארשריבן]

שיעור ליום ג חקת, תשע"ד.

(ה) ואם שתה שכר והביאו לו אוכל שברכתו שהכל או להיפוך, כיון שהיא מין אחר לגמרי צריך לברך (סי׳ ר״ו מ״א):

(ו) בירך על אוכל ונאבד, או על משקה ונשפך, והיה לו לפניו עוד בשעת ברכה, והיה דעתו עליו בשעת ברכה, אין צריך לברך. ואם לאו צריך לברך (סי׳ ר״ו):

[פארשריבן]

יום ד חקת, תשע"ד.

(ז) אם נקט כוס שכר וסבר שהוא יין ופתח לברך ברוך אתה ד׳ אדעתא דיין וסיים שהכל, ואפילו סיים בורא-פרי-הגפן ובתוך כדי דבור נזכר ואמר שהכל, יצא.
ואם לא נזכר תוך כדי דבור, ויש עוד יין לפניו, והיה דעתו בשעת ברכה לשתות ממנו, יכול לשתות על סמך ברכה זו.
ואפילו טעם כבר מהשכר, דטעימה לא הוי הפסק. ואין צריך לברך מספק (שהמג"א בסי׳ ר״ס סק"ה סיים בצ״ע):

(ח) מסתפק בברכה אם בירך, אין צריך לחזור ולברך. רק בברכת המזון וברכת התורה צריך לחזור ולברך (סי׳ ר״ט):

[פארשריבן]

יום ה חקת, תשע"ד.

(ט) [טעה ובירך על לחם בורא-מיני-מזונות, יצא.
אבל אם בירך המוציא על תבשיל מחמשת מיני דגן, לא יצא.
ודוקא על תבשיל שאינו נקרא לחם כלל, אבל פת הבאה בכסנין יצא]:

דין קדימה בברכת הפירות

(א) הרוצה לאכול הרבה דברים, את שברכתו חשובה יקדמנה.
וזה סדרן: המוציא קודם לבורא-מיני-מזונות, על חטין אפילו כשהן לחמניות, שאין הפת פוטרן.
בורא-פרי-הגפן, קודם לבורא־פרי-העץ. בורא־פרי-העץ ובורא-פרי-האדמה, קודם שהכל.
ובכל אלו אין משגיחין בחביב בלל.
בורא-פרי-העץ ובורא-פרי-האדמה; יקדים המין הרגיל להיות חביב אצלו, אפילו השני הוא חביב לו עמה.
ואם שניהן רגילין להיות חביבין בשוה, יקדים מה שחביב לו עתה.
ואפילו אחד הוא ממין שבעה, מקדים החביב.
ואם שניהן חביבין בשוה, מקדים מין שבעה.
ואם שניהם אינם מין שבעה וחביבין בשוה, בורא-פרי-העץ קודם לבורא-פרי-האדמה. ואין פרי העץ נפטר בברכת פרי האדמה.
אמנם אם האחד שלם, מקדים השלם - ואפילו השני חביב ומין שבעה.
(ואף שהמ״א בסי' רי״ב סק״א כתב שמקדים המין שבעה, ואפילו הוא חצי והשניה שלם, זהו לדעת הרא״ש דפוסק כרי״ו דמין שבעה עדיף אפילו מן שלם.
אבל למאי דקיי״ל כרבנן דחביב עדיף ממין שבעה, ממילא שלם עדיף מחביב, כמ״ש המ״א שם):

[פארשריבן]

יום ו חקת, תשע"ד.

(ב) ודוקא כשהשני אינו מין שבעה כלל, אבל אם שניהם הם מין שבעה והאחד מוקדם בקרא, צריך להקדימו - אפילו השני הוא חביב (פ״מ במ״א סק״י).
וזה סדרן: זיתים, תמרים, ענבים, תאנים, רמונים (והטעם שזיתים ותמרים סמוכים ל"ארץ", בקרא יותר):

(ג) וברכת בורא מיני מזונות, אפילו מתבשיל של שעורים, קודם לכל ברכת הפירות - ואפילו לברכת היין, ואפילו לזיתים (א"ר ואבן העוזר שם):

[פארשריבן]

יום א בלק, ב דר"ח תמוז, תשע"ד.

(ד) ואם איחר מה שראוי להקדים אינו נפטר השני אפילו כשברכותיהן שוות - אם לא שנתכוין לפטרו (מ״א שם ס״ק י"א):

(ה) ולא שייך קדימה, כי אם כשמונחים שניהם לפניו ורוצה לאכול משניהם:

[פארשריבן]

שיעור ליום ב בלק, תשע"ד.

דין האוכל פחות מכזית

(א) ברכה ראשונה אין צריך שיעור, ואפילו בכל שהוא אסור ליהנות בלא ברכה:

(ב) טועם ופולט טועם ופולט, אין צריך ברכה (סי׳ ר״י):

[פארשריבן]

יום ג בלק, תשע"ד.

דיני ברכה אחרונה

(א) [פירות האילן חוץ מחמשת המינים, וכל פירות אדמה וירקות, וכל דבר שאין גידולו מן הארץ, וגם מים, ברכה אחרונה שלהם בורא נפשות רבות.
דעל חמשת המינין שהם גפן ותאינה ורמון וזית ותמרה, מברך לאחריהן ברכה אחת מעין שלש]:

(ב) ברכה אחרונה אינו מחויב אלא בכזית.
ועל משקין אינו מחויב ברכה אחרונה רק ברביעית, ואפילו על יין-שרף.
וביין יש מסתפקים שחייב לברך על כזית, לכן לא ישתה פחות מרביעית.
ואכילה מצטרף גם כן, אם אכל כזית ולא שתה יותר מכדי אכילת פרס - שהיא שיעור שלש ביצים מלחם חטין, ואוכל בליפתן מהר אפילו שינה מקומו בנתיים.
וצירוף שתיה הוא גם כן כשיעור אכילת פרס.
ואף שיש חולקין, מכל מקום ספק ברכות להקל:

[פארשריבן]

יום ד בלק, תשע"ד.

(ג) וכל האוכלין מצטרפין לכזית, אפילו פת לפירות, לברכת בורא נפשות.
ואם אכל חצי זית פת וחצי זית משבעה מינים, מברך אחריהן מעין שלש. כי הצירוף הוא להקל שבשניהם:

(ד) וכל המשקין מצטרפין לרביעית.
אוכל ומשקה אין מצטרף, אם לא משקה שעל האוכל שמכשירו, מצטרף להאוכל (סי׳ ר"י):

[פארשריבן]

יום ה בלק, תשע"ד.

(ה) על פירות משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, מברך ברכה אחרונה על העץ. ועל היין, מברך ברכה אחרונה על הגפן.
ומזכירין בה מעין המאורע בשבת ויום-טוב וראש-חדש, ואם לא הזכיר יצא (מ״א סי' ר״ח ס״ק י״ח).
ואם אכל מיני מזונות וגם פירות משבעת המינים, יכללם בברכה אחת ויקדים על המחיה ואחר כך הגפן ואחר כך פרי העץ, ומסיים "ונודה לך על המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות, ברוך אתה ד׳ על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות":

(ו) אכל פירות משבעת המינים ואכל תפוחים וכיוצא בהם, אין צריך לברך בורא נפשות רבות על התפוחים, לפי שהם בכלל ברכת העץ ועל פרי העץ.
ואם אכל תפוחים ושתה יין, צריך לברך בורא נפשות על התפוחים. ואפילו חתם על הארץ ועל הפירות.
אבל אם אכל ענבים או צמוקים ושתה יין ובירך על הגפן ועל פרי הגפן, נפטר מברכת העץ של ענבים או הצימוקים, לפי שגם הם המה פרי הגפן.
והוא שנתכוין לפוטרם, אבל בסתם אינו פוטרם, הואיל וברכתם המיוחדת להם אינה פרי הגפן אלא פרי העץ.
לפיכך לכתחילה לא יתכוין לפוטרם בברכת הגפן, אלא יכלול אותם בפירוש, כמו שכתבתי למעלה.
וכן בברכה ראשונה לא יתכוין בברכת היין לפטור, את הענבים או הצמוקים, אלא יברך עליהם ברכה המיוחדת להם.
ואם נתכוין לפוטרם או שטעה ובירך על הענבים או צמוקים בורא פרי הגפן, יצא.